יום חמישי, 22 בנובמבר 2018

היילוד נפטר בבית החולים ותביעת הרשלנות הרפואית נדחתה


היילוד נפטר בבית החולים ותביעת הרשלנות הרפואית נדחתה
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על פסק דין מיום 21.3.17 של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 43067-02-10, כב' השופטת י' וילנר), בגדרו נדחתה תביעת רשלנות רפואית שהגישו הורי יילוד שנפטר מספר ימים לאחר לידתו (להלן: "המערערים" ו-"היילוד המנוח" בהתאמה) כנגד מדינת ישראל, שהיא המפעילה והבעלים של המרכז הרפואי ע"ש שיבא (להלן: "המשיבה" ו-"בית החולים" בהתאמה). הערעור הופנה גם כנגד החלטה מיום 24.7.16, שבמסגרתה לא נפסלה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בשל טענת ניגוד עניינים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


המערערת 2 (להלן: "המערערת" או "האם") הייתה בת 34 בעת הריונה נשוא ערעור זה, אשר הושג בהפריה חוץ גופית. בתחילת נובמבר 2006,  במהלך שבוע ה-40 ותחילתו של שבוע ה-41 להריון, היא עברה מספר בדיקות בבית החולים לאור הפניות של קופת החולים, אשר בחלקן נמצאו סימנים לא תקינים שהובילו למעקב והמשך בדיקות.



באמצע נובמבר, בשבוע 41+4 להריון, הוחלט על השראת לידה והאם התקבלה לחדר הלידה בבית החולים למטרת ניסיון יילוד. במהלך היום ביצעה האם מספר בדיקות שבהן הניטור העוברי היה תקין, וכן בין היתר ניתן לאם פיטוצין לשם זירוז הלידה. בשעה 16:53, לאחר ניטור עוברי תקין כאמור, ארעה ברדיקרדיה (דופק איטי) פתאומית, שבעטיה קיבלו רופאי בית החולים החלטה מיידית על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף. בשעה 17:07 נולד היילוד בניתוח קיסרי במצב בריאותי קשה כשהוא סובל מפגיעה רב מערכתית. מאמצי הרופאים לטפל בו מיד בתום הלידה ולאחר מכן עלו בתוהו, וכשלושה ימים מאוחר יותר נפטר היילוד. לאחר הלידה השליה נשלחה לבדיקה פתולוגית ונמצא כי אירעה היפרדות שליה חריפה שיתכן שהתרחשה במקביל לקרע של ואזה פרביה (כלי דם עוברי מקדים).

תביעתם של המערערים לבית המשפט קמא התמקדה בעיקר בטענה שרופאי בית החולים התרשלו בכך שלא הביאו לסיום ההריון קודם לכן, וכן שלא נתנו מראש עדיפות לסיימו בדרך של ניתוח קיסרי. זאת במיוחד לאור סימנים לא-תקינים שהופיעו לקראת סוף ההריון בבדיקות שנערכו בשבוע הראשון של נובמבר המוזכרות לעיל, וכן לאור טענתם שמדובר בהריון יקר ועודף הדורש פיקוח מיוחד. עוד טענו המערערים כי לא ניתנה הסכמתם לשימוש בפיטוצין ולהיחשפות לסיכונים הכרוכים בכך, לרבות היפרדות שליה כפי שאירע במקרה דנן. כמו כן הם טענו כי האם ביקשה זה מכבר מהצוות הרפואי להביא לסיום ההריון בדרך של ניתוח קיסרי, וכי הצוות התעלם מבקשתה.

בית המשפט המחוזי קבע שלא נפל פגם בהתנהגות רופאי בית החולים. תחילה אימץ בית המשפט את חוות דעתו של מומחה מטעמו שמצא כי הצוות הרפואי לא התרשל בטיפול באם. לדעתו, אין מדובר בהריון עודף המצדיק השראת לידה מוקדם מהמועד בו בוצע הניתוח הקיסרי. בנוסף, האם עברה שורה של בדיקות על-פי הסטנדרט המקובל, ומשהועלה ספק לגביהן בוצעה גם בדיקת Oxytocin Challenge Test, אשר תוצאתה סוכמה כשלילית (ומשמעות תוצאה זו היא שהניטור העוברי תקין). כמו כן, המומחה לא מצא אף הוריה שברפואה לבצע ניתוח קיסרי עובר למועד שבו הוא בוצע בפועל, וכך ביחס לכל אחד משלבי ההריון והבדיקות הרפואיות שעברה האם. בהמשך, בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים הנוגעות לשאלת ההסכמה לשימוש בפיטוצין ולהתעלמות הרופאים מבקשת האם לניתוח קיסרי, בין היתר משום שטענות אלו לא הוכחו.

המערערים חוזרים ומעלים את הטיעונים שהועלו בפני בית המשפט קמא, וכן טוענים כי לדידם שגה בית המשפט בקביעתו כי יש להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו. המשיבה סומכת ידה על נימוקי פסק הדין.

דיון והכרעה

בית המשפט העליון קבע שדין הערעור להידחות. המערערים מעלים הסתייגות כנגד מסכת עובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא. ואולם, כלל מושרש בפסיקה הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, הנהנית מיתרון לאור התרשמותה הישירה מן העדויות ומן הראיות, וזאת פרט למקרים חריגים שאינם מתקיימים במקרה דנן (ראו, למשל, ע"א 2360/14אלקרים נ' בצר (פורסם בנבו, 08.02.2016)). כלל זה יפה גם במקרים שבהם מבוססת התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא על חוות דעת מומחה, ובפרט כשמדובר בחוות דעת מומחה מתחום הרפואה (ראו לעניין זה ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 12.8.2010)). במקרה דנן בית המשפט קמא ביסס את קביעתו באופן מפורט, מנומק ומשכנע, וטענות המערערים אינן מגלות צידוק משפטי להתערב בה.

טענה אחת שדורשת התייחסות נוגעת לערעורם של המערערים על החלטת בית המשפט קמא מיום 24.7.16, ובה נדחתה בקשתם, כאמור, לפסול את מינויו של המומחה מטעם בית המשפט. בקשתם של המערערים הסתמכה בין היתר על הטענה שהמומחה היה נתון בניגוד עניינים בשעה שנתן את חוות דעתו, עקב היותו מעורב בתביעה תלויה ועומדת שעוסקת בנושא דומה והוגשה נגד המחלקה שברשותו, וכן עקב כך שמשרד בא כוח המשיבה ייצג את המומחה בתביעה אחרת. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו מהטעם שראוי היה להעלות את הטענה מיד עם מינוי המומחה על-ידי בית המשפט, במיוחד לאור העובדה שבא כוח המערערים היה מעורב בהליכים המשפטיים שהובילו לכאורה לאותו ניגוד עניינים, ועל כן ידע על-אודותיו זה מכבר.

גם טענה זו דינה להידחות. הכלל הוא שאין לאפשר לצד לשמור באמתחתו טענת פסלות כנגד מומחה, ולהשמיעה בהתאם לתוצאת חוות הדעת של אותו המומחה. על הצד הטוען לפסלות להעלות טענה זו בעת מינוי המומחה או בסמוך לכך, ובוודאי שלא לאחר קבלת חוות דעתו. כך המצב בין אם התכוון הטוען לפסלות לשמור את הטענה באמתחתו, ובין אם לאו. לשון אחר, טענת הפסלות עומדת על רגליה היא ואין לאפשר לקשור אותה לשורה התחתונה של המומחה, כאשר טענת הפסלות הייתה ידועה לטוען אותה כבר בשלב המוקדם של המינוי.

סיכומו של דבר, בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, במסקנותיו המשפטיות ובקשר בין אלו לאלו. לכן הוא קבע שיש לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין שלא לחייב בהוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה