יום חמישי, 20 בדצמבר 2018

הכתה קשיש חסר ישע ותשוחרר ממעצר

הכתה קשיש חסר ישע ותשוחרר ממעצר
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט סג"נ י' כהן) במ"ת 37762-09-18 מיום 9.10.2018 בו הורה על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים המתנהלים נגדה בת"פ37745-09-18.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

העוררת, אזרחית מולדובה, הועסקה כעובדת סיעודית שטיפלה בקשיש יליד 1938 (להלן: הקשיש) הסובל מדמנציה, מצוי במצב סיעודי וזקוק לעזרה בפעולות היום יום.


על פי המפורט בכתב האישום, ביום 11.9.2018 תקפה העוררת את הקשיש בכך שאחזה בזרועו באמתו הימנית, משכה אותו בכוח וניסתה להכניסו למקלחת חרף התנגדותו. בשלב מסוים שפכה עליו כוס מים, אחזה בחוזקה באמות ידיו ובכפות ידיו, ניערה אותו, הכתה אותו על ידיו, הורידה את חולצתו בכוח והצליפה בו באמצעות החולצה. כתוצאה ממעשיה נחבל הקשיש בידיו והחל לדמם באופן מסיבי. בהמשך דחפה העוררת את הקשיש למקלחת, שם חבשה את פצעיו. על רקע האמור הואשמה העוררת בעבירה של תקיפת חסר ישע לפי סעיף 368ב(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

מכיוון שמעשיה של העוררת תועדו בסרטון של מצלמה שהייתה מותקנת בביתו של הקשיש, לא חלק בא כוחה במהלך הדיון בבקשת המעצר על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת העובדות המפורטות בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע כי בעניינה של העוררת מתקיימות שתי עילות מעצר, האחת מסוכנות והשנייה חשש להימלטות, לאור היותה עובדת זרה שמרכז חייה אינו בישראל. במסגרת בחינת חלופות מעצר הציע בא כוחה של העוררת לשחררה לביתם של בני זוג תושבי פרדס חנה (להלן: בני הזוג), שלהם היכרות קודמת עם העוררת, לאור טיפולה באמה של בת הזוג במשך תקופה של כשלוש שנים עד שהלכה לבית עולמה.

בית המשפט דחה את החלופה המוצעת, לאחר שמצא כי זו אינה ישימה משהטיל ספק בנכונותם של בני הזוג לשמש מפקחים, במיוחד לאור כוונתם של אלו לנסוע לחו"ל לביקור אצל בתם שצפויה ללדת בזמן הקרוב, כשהצפי של שהות בני הזוג בחו"ל היא לתקופה לא קצרה. חלופה נוספת שהוצעה על ידי העוררת ונדחתה על ידי בית המשפט היתה כי אחותה של העוררת, שגם היא מועסקת כמטפלת סיעודית, תתגורר בביתם של בני הזוג בהיותם בחו"ל ותפקח על העוררת. חלופה שלישית, לפיה בעת שבני הזוג ישהו בחו"ל העוררת תסגיר את עצמה ותשב במעצר – נדחתה אף היא.

בהעדר חלופה ראויה, הורה בית המשפט על מעצרה של העוררת עד לתום ההליכים.

בהודעת הערר ובטיעון בעל פה חזר בא כוח העוררת על החלופות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי ולחלופין ביקש לשחרר את העוררת בהתניית תנאים של התייצבות יומית שלה בתחנת משטרה, חתימה על התחייבות כספית ואף הפקדתם של מספר אלפי שקלים להבטחת התייצבותה. חרף הצהרת בא כוחה הקודם של העוררת על קיומן של ראיות לכאורה, טען בא כוחה הנוכחי לכרסום בעוצמתן וטען כי הדימום שנגרם לקשיש נבע בחלקו ממצבו הרפואי ולא רק ממעשיה של העוררת.

באת כוח המשיבה התנגדה לקבלת הערר וטענה כי מדובר בעוררת שאינה תושבת ישראל, שמרכז חייה הוא בחו"ל וקיים חשש להימלטות מאימת הדין. לשיטתה של המשיבה, יש להבטיח התייצבותה של העוררת למשפט ובדין דחה בית המשפט המחוזי את החלופות שהוצעו בהיותן לא ראויות. כן התנגדה המשיבה לטיעון בעניין הראיות לכאורה לאור הצהרת בא כוחה הקודם של העוררת בעניין זה.

לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בהחלטת המעצר, לא מצא בית המשפט העליון כי נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי בדחותו את חלופות המעצר שהוצעו על ידי העוררת. חלופת המעצר בבית בני הזוג מפרדס חנה נדחתה, ובדין נדחתה, לאור הספק שהטיל בית המשפט במוכנותם והבנתם של בני הזוג באשר לתפקידם ומשך זמן הפיקוח לו הם נדרשים במסגרת הסכמתם לשמש כמפקחים של העוררת בזמן מעצר הבית. באשר לחלופה לפיה אחותה של העוררת תשמש כמפקחת עליה בהעדרם של בני הזוג מהארץ, הרי שגם זו נדחתה ומטעמים נכוחים, וכפי שציין בית המשפט "לא שוכנעתי שבני הזוג מסכימים שהמשיבה ואחותה תתגוררנה בביתם בזמן שהם שוהים בחו"ל". גם האפשרות כי בית המעצר ישמש כחלופת מעצר לחלופת המעצר בפרדס חנה כאשר בני הזוג שוהים בחו"ל נדחתה ובדין כך.

עם זאת, בהינתן העובדה שהעילה העיקרית בגינה נעצרה העוררת עד לתום ההליכים נעוצה בצורך להבטיח התייצבותה למשפט ובגין החשש האינהרנטי להימלטותה מאימת הדין לאור היותה נתינה זרה שמרכז חייה אינו מצוי בישראל, הרי שניתן לאיין חשש זה בהצבת תנאים מגבילים ובהפקדת ערבויות (לעניין גובה הערבויות ראו בש"פ 7754/10 גאיאלאת נ' מדינת ישראל(1.11.2010)).

בית המשפט העליון קבע אפוא שיש לשחרר את העוררת, ככל שתמלא אחר כל התנאים הבאים ותמציא את ההתחייבויות והערבויות הבאות לבית המשפט המחוזי בחיפה:

א.        תמסור כתובת מגורים קבועה בישראל;
ב.        תתייצב בימים א' ו- ה' בתחנת המשטרה שבתחום מקום מגוריה;
ג.        תפקיד את דרכונה בידי משטרת ישראל;
ד.        יוצא נגדה צו עיכוב יציאה מן הארץ שיעמוד בתוקפו עד לתום משפטה;
ה.        תפקיד את הערבויות הבאות: סך של 25,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית;
ו.        תמציא שתי ערבויות צד ג' על סך של 10,000 ש"ח כל אחת;
ז.        נאסר בזה על העוררת לעבוד בכל עבודה עם קשישים עד לתום משפטה. בנוסף תחתום העוררת על כתב התחייבות עצמית על סך 20,000 ש"ח בו תתחייב באיסור עבודה כאמור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום חמישי, 29 בנובמבר 2018

הבריח סמים ומואשם בריגול


הבריח סמים ומואשם בריגול
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בעתירה שהוגשה בפניו.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

העתירה שהוגשה, עתירה לגילוי ראיה לפי סעיף 44(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971.

לפי כתב האישום שהוגש נגד העותר, הלה עמד בראש חוליה שפעלה להברחת סם מסוכן מסוג חשיש ממצרים לישראל בשלוש הזדמנויות. עקב מידע שקיבל מחייל צה"ל לשעבר, ידע העותר כי צה"ל הציב מצלמות אבטחה לאורך הגבול וכי אלו עלולות לחשוף את פעולות החוליה. לפיכך, בכל אחת משלוש הפעמים, הנחה העותר אדם אחר לחתוך את כבל התקשורת המאפשר את פעולת המצלמות. יצוין כי באחת הפעמים נכשל ניסיון הברחת הסם לאחר שכוח צה"ל עבר במקום. בפעמיים הנותרות עלה בידי החוליה להשלים את ההברחה ולהכניס כמות גדולה של הסם לשטחי מדינת ישראל. בגין אלה יוחסו לעותר עבירות של ריגול לפי סעיף 112(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), יבוא סם מסוכן וניסיון ליבוא סם מסוכן לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 ובצירוף סעיף 25 לחוק העונשין, פגיעה ברכוש לפי סעיף 108(ג) לחוק העונשין.

ביום 7.8.2018 חתם שר הביטחון על תעודה בדבר ראיות חסויות משיקולי ביטחון המדינה. החיסיון הוטל על מקורות מידע של שירות הביטחון הכללי (להלן: שב"כ) לרבות כל פרט או תוכן מידע שיש בו כדי לחשוף אותם; על שיטות ודרכי פעולה, פעילות מבצעית, נהלי עבודה ודרכי השגת מידע של השב"כ המתייחסים לאיסוף מידע מחוץ ובמסגרת חקירה, לרבות תוכן מידע העלול להביא לחשיפת שיטות ונהלים אלה; על אמצעים טכניים של השב"כ להשגת חומר מודיעיני וחומר חקירה, לרבות החומר אשר נאסף באמצעים אלה; על תפקידים, שמות ומשימות של עובדי השב"כ לרבות כל פרט אחר שיש בו כדי לגלות או לחשוף בדרך כלשהי את זהותם; על רשימת החומר והמידע החוסים תחת תעודת החיסיון, לרבות כל פרט מזהה לגביהם או שיש בו כדי להעיד על מהותו, היקפו וכמותו של החומר החסוי, ולמעט העובדה שמדובר במידע מודיעיני וחומר חקירה חסוי.

לטענת העותר, אי העברתם של חומרי החקירה החסויים פוגעת באורח ממשי בהגנתו ובאפשרותו לממש את זכותו להליך הוגן. העותר מציין כי הראיות היחידות המעידות על מעורבותו לכאורה הן ההודאות שמסרו המעורבים בפרשה הקושרות אותו לאירועים. לטענתו, הודאות אלו נמסרו עת היו אותם מעורבים מנועי פגישה עם עורך דין וטרם זכו להיוועץ עמו. זאת ועוד, חוקרי השב"כ הפגישו במתקן החקירות בין הנחקרים לבין לשני שייחים בעלי מעמד מבחינתם – סלים דנפירי ודחלאלה אבו קרדור (להלן: השייחים) – כדי שהשייחים ישדלו את הנחקרים למסור גרסתה ולדובב אותם, כך העותר. העותר מדגיש כי גם צעד זה נעשה בטרם התאפשר לנחקרים להיוועץ בעורך דין שיכול היה לייעץ להם לשמור על זכות השתיקה. לטענת העותר, מהלכים אלה מעוררים שאלות של ממש ביחס לטיב ההודאות שנמסרו לבסוף. משכך, ומשמדובר בראיות היחידות בתיק, הכרחי להעביר לעיונו כל מידע הנוגע למסכת הקשרים בין השב"כ לבין השייחים, התדרוך שקיבלו טרם כניסתם למתקן החקירות, תמורות שהובטחו להם וכיוצא בזה מידע שיכול להעיד על התנאים שהובילו למסירת ההודאות.

מקבץ נוסף של טענות נוגע למעורבותו של אדם אחר, סלימאן שליבי (להלן: שליבי), שלקח חלק בהסגרת המעורבים לידי השב"כ בתחילת הפרשה. נטען כי שליבי הביא את המעורבים להסגיר עצמם לאחר שהבטיח להם הבטחות שונות ביחס לאופי כתב האישום המתגבש. על רקע זה מתבקש כל חומר החקירה העוסק בקשר בין שליבי לבין השב"כ, הבטחות שניתנו לו, תדריכים שקיבל וכיוצא באלה. גם בהקשר זה סבור העותר כי טיב ההנחיות, ההבטחות וטובות ההנאה אשר ניתנו לשליבי בקשר לפעילותו רלוונטית להערכת ההודאות שנמסרו לבסוף.

ביום 15.11.2018 קיים בית המשפט העליון דיון בעתירה, תחילה במעמד הצדדים ובהמשך דיון חסוי במעמד המשיבה ונציגיה בלבד. בדיון הגלוי חזר העותר על טענותיו האמורות ובנוסף ביקש להורות להעביר לעיונו הנחיה של פרקליט המדינה [נמחק עקב צו איסור פרסום] ואת סעיף 4ב לנוהל משטרתי [נמחק עקב צו איסור פרסום] שנועד ליישם את ההנחיה האמורה. כך, בשים לב להחלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד [נמחק עקב צו איסור פרסום] (שערעור עליה יישמע בבית משפט זה במועד קרוב). המשיבה מצדה טענה כי אין בחומר החסוי כדי לסייע להגנת העותר, וודאי שאין בו ראיה חיונית להגנתו. לאחר מכן, בדיון במעמד צד אחד עיין בית המשפט העליון בחומר החסוי וקיבל הבהרות לגביו. בתום הדיון, לאחר שיח ושיג עם נציגי המדינה וגורמי הביטחון, ולאחר עיון בחומר החסוי שהועמד לעיון קיים בית המשפט העליון ביום 27.11.2018 דיון נוסף במעמד המשיבה ונציגיה בלבד לצורך קבלת הבהרות נוספות. בסיכומם של דיונים אלה הסכימה המשיבה למסירת שתי פרפראזות נוספות:

דיון והכרעה

כידוע, הוצאת תעודת חיסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות מטעמי ביטחון המדינה חורגת מעיקרון היסוד בהליך הפלילי שלפיו הנאשם זכאי לעיין בכל חומר החקירה הנוגע לענייננו כדי לנהל את הגנתו כראוי ולהגשים את זכותו החוקתית להליך הוגן. לפיכך, משהוצאה תעודת חיסיון וזו נתקפת על ידי הנאשם במסגרת עתירה לגילוי ראיה חסויה, שומה על בית המשפט לשמש לו עיניים ולבחון את חומר החקירה החסוי בקפידה יתרה, ככל הניתן מנקודת מבטו של סניגור התר אחר "כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק – כשהיא לעצמה או אם ראיות אחרות – לסייע לנאשם" (בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 163, 172 (2002)). אם במסגרת עיון זה נתקל בית המשפט בראיה חיונית להגנת העותר הנושאת בחובה "פוטנציאל מזכה" שבכוחה לעורר ספק סביר באשמתו, יורה בית המשפט על גילוי הראיה, גם במחיר פגיעה באינטרס הביטחוני שבגינו הוצאה תעודת החיסיון לכתחילה. מובן כי בנסיבות אלו שמורה לתביעה האפשרות לחזור בה מכתב האישום או לתקנו באופן שייתר את הצורך בחשיפת הראיה החסויה. ביחס לשאר הראיות החסויות נדרש בית המשפט לאזן בין התועלת לנאשם מחשיפתן – בשים לב למשקלן ולחשיבותן של הראיות הנדונות – לבין הפגיעה האפשרית באינטרס הביטחוני שבגינו הוצאה תעודת החיסיון. אגב כך תיבחן האפשרות להורות על חשיפה חלקית של הראיות החסויות, אם במישרין ואם בדרך של פרפראזה (בש"פ 3091/18 אבו אלחמאם נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (28.5.2018)). לבסוף, בית המשפט יורה גם על גילוי מידע המגלם פוטנציאל לטענות פסול בהתייחס לחקירת הנאשם (בש"פ 5315/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (14.10.2010)).

בית המשפט עיין בחומר החסוי הרלוונטי לעניינו של העותר, בחלק מן החומר הגלוי ובפרפראזה שנמסרה לעיונו. יאמר מיד כי לא נמצא בחומר החסוי ראיה חיונית להגנת העותר הנושאת בחובה פוטנציאל מזכה. עם זאת, לאחר עיון, ובשים לב לאיזונים האמורים, הוסכם – בעקבות דין ודברים עם המשיבה כמפורט לעיל ­–למסור לעותר את הפרפראזות המפורטות להלן.

ראשית, ביחס למעורבותו של שליבי בפרשה תימסר הפרפראזה הבאה:

"במסגרת המאמצים לאיתור החשודים – סאלמה  טוחי,  סלימא ןאבו גרדוד, תאופיק אבו גרדוד,  סוילם אלוג', סאלם אבו עסא, פעל סלימאן שליבי לתווך בין החשודים ובני משפחותיהם לגורמי הביטחון על מנת להביא להסגרתם מרצון.

במהלך השיחות שנוהלו עם שליבי הובהר לו כי החקירה תנוהל ללא משוא פנים וכי אין כל כוונה להאשימם בדבר שלא ביצעו. עוד הובהר בכל הקשור לקנסות ולהתראות הנוגעות לצווי הריסה אשר הוטלו על ידי גורמי אכיפה שונים ובכלל זה החרמת כלי הרכב כנגד החשודים ובני משפחותיהם, נפעל לסייע ככל הניתן".

המכונה 'זיאד'"

           שנית, בנוגע למפגש בין השייחים לבין בני משפחות הנאשמים יימסר כך:

"ביום 26.4.18 סביב השעה 16:30 נערך מפגש בביתו של השייח סאלים אל דנפירי בהשתתפות נציגי משפחות החשודים – אבוגרדוד, אבו עסא, טוחי ואלוג, ורכזי השטח (המכונים זיאד, טאהר וחוסני – הח"מ).

במהלך המפגש נמסר לנוכחים כי אירוע הפגיעה במצלמות הצבא על הגדר הינו חציית קו אדום ואירוע ביטחוני לכל דבר ועניין.

הנוכחים גינו את המעשה בכל תוקף וטענו כי חמשת החשודים טרם הסגירו את עצמם בשל החשש להיחקר על ידי שב"כ.

נמסר לנוכחים כי על חמשת החשודים להסגיר את עצמם במידי, אחרת ינקטו כנגדם וכנגד תושבי ביר הדאג' צעדי ענישה חמורים.

משפחות החשודים ביקשו אורכה עד ליום 28.4.2018 בשעה 12:00 על מנת לפעול להסגרת החשודים. נמסר כי ככל שלא יוסגרו, נפעל למעצרם של החמישה, גם ללא סיועם".

המכונה 'חוסני'"



לבסוף, בית המשפט לא ראה להיעתר לבקשת העותר ליתן לו פירוט של החומר החוסה תחת תעודת החיסיון שכן יש בכך כדי לחתור תחת עצם החיסיון (בש"פ 3490/14 לנדסברג נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (19.6.2014)).

בית המשפט גם לא מצא עילה בדין להורות על מסירת חומר חסוי נוסף ואף לא על מסירת הנחית פרקליט המדינה והנוהל המשטרתי הנזכרים לעיל.

בכפוף למסירת הפרפראזות כאמור, העתירה נדחתה.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

הודו בהצתה, קשירת קשר והתפרצות וגניבה ובית המשפט העליון הפחית מעונשם


הודו בהצתה, קשירת קשר והתפרצות וגניבה ובית המשפט העליון הפחית מעונשם
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור שהוגש בפניו.
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!
עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7
עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

המערערים הורשעו על יסוד הודאה בעבירה של קשירת קשר והצתה. המערער בע"פ 3431/18 צירף הליך נוסף של התפרצות לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה.

המערערים טוענים כי עונשי המאסר בפועל שהוטלו עליהם חורגים מרמת הענישה המקובלת, בהינתן אפיונן של עבירות ההצתה והודייתם בעבירות שייוחסו להם בגדר הסדר.
          
בנוסף, בא כוח המערער בע"פ 3431/18 שם דגש על כניסתו להליך שיקום מחוץ לכותלי הכלא. בעניין זה לא מצאנו כי חומרת העבירות בנסיבות המקרה מצדיקה קטיעת המאסר לשם פתיחתו של הליך שיקום, מה גם שכפי שעולה מהתסקיר המשלים, המערער בע"פ 3431/18 מסרב לעבור טיפול גמילה בין כותלי הכלא.


בהתייחס לרמת הענישה, אין מחלוקת בין הצדדים כי הענישה היא ברף הגבוה, הגם שלשיטת המדינה הדבר אינו מצדיק התערבות.

בית המשפט העליון בהרכב קבע, כי יש ליתן משקל לעובדה כי ההרשעה היא פועל יוצא של הסדר, שחסך שמיעת הליך ראיות מורכב.

בנסיבות אלו נקבע, שאין מקום לעלות את רף הענישה, ויש מקום ליתן משקל מתאים להודיית המערערים. משכך, הופחתו 10 חודשי מאסר מעונש המאסר בפועל שנגזר על המערערים. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום חמישי, 22 בנובמבר 2018

היילוד נפטר בבית החולים ותביעת הרשלנות הרפואית נדחתה


היילוד נפטר בבית החולים ותביעת הרשלנות הרפואית נדחתה
בית המשפט העליון הכריע בימים אלו בערעור על פסק דין מיום 21.3.17 של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 43067-02-10, כב' השופטת י' וילנר), בגדרו נדחתה תביעת רשלנות רפואית שהגישו הורי יילוד שנפטר מספר ימים לאחר לידתו (להלן: "המערערים" ו-"היילוד המנוח" בהתאמה) כנגד מדינת ישראל, שהיא המפעילה והבעלים של המרכז הרפואי ע"ש שיבא (להלן: "המשיבה" ו-"בית החולים" בהתאמה). הערעור הופנה גם כנגד החלטה מיום 24.7.16, שבמסגרתה לא נפסלה חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט בשל טענת ניגוד עניינים.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


המערערת 2 (להלן: "המערערת" או "האם") הייתה בת 34 בעת הריונה נשוא ערעור זה, אשר הושג בהפריה חוץ גופית. בתחילת נובמבר 2006,  במהלך שבוע ה-40 ותחילתו של שבוע ה-41 להריון, היא עברה מספר בדיקות בבית החולים לאור הפניות של קופת החולים, אשר בחלקן נמצאו סימנים לא תקינים שהובילו למעקב והמשך בדיקות.



באמצע נובמבר, בשבוע 41+4 להריון, הוחלט על השראת לידה והאם התקבלה לחדר הלידה בבית החולים למטרת ניסיון יילוד. במהלך היום ביצעה האם מספר בדיקות שבהן הניטור העוברי היה תקין, וכן בין היתר ניתן לאם פיטוצין לשם זירוז הלידה. בשעה 16:53, לאחר ניטור עוברי תקין כאמור, ארעה ברדיקרדיה (דופק איטי) פתאומית, שבעטיה קיבלו רופאי בית החולים החלטה מיידית על ביצוע ניתוח קיסרי דחוף. בשעה 17:07 נולד היילוד בניתוח קיסרי במצב בריאותי קשה כשהוא סובל מפגיעה רב מערכתית. מאמצי הרופאים לטפל בו מיד בתום הלידה ולאחר מכן עלו בתוהו, וכשלושה ימים מאוחר יותר נפטר היילוד. לאחר הלידה השליה נשלחה לבדיקה פתולוגית ונמצא כי אירעה היפרדות שליה חריפה שיתכן שהתרחשה במקביל לקרע של ואזה פרביה (כלי דם עוברי מקדים).

תביעתם של המערערים לבית המשפט קמא התמקדה בעיקר בטענה שרופאי בית החולים התרשלו בכך שלא הביאו לסיום ההריון קודם לכן, וכן שלא נתנו מראש עדיפות לסיימו בדרך של ניתוח קיסרי. זאת במיוחד לאור סימנים לא-תקינים שהופיעו לקראת סוף ההריון בבדיקות שנערכו בשבוע הראשון של נובמבר המוזכרות לעיל, וכן לאור טענתם שמדובר בהריון יקר ועודף הדורש פיקוח מיוחד. עוד טענו המערערים כי לא ניתנה הסכמתם לשימוש בפיטוצין ולהיחשפות לסיכונים הכרוכים בכך, לרבות היפרדות שליה כפי שאירע במקרה דנן. כמו כן הם טענו כי האם ביקשה זה מכבר מהצוות הרפואי להביא לסיום ההריון בדרך של ניתוח קיסרי, וכי הצוות התעלם מבקשתה.

בית המשפט המחוזי קבע שלא נפל פגם בהתנהגות רופאי בית החולים. תחילה אימץ בית המשפט את חוות דעתו של מומחה מטעמו שמצא כי הצוות הרפואי לא התרשל בטיפול באם. לדעתו, אין מדובר בהריון עודף המצדיק השראת לידה מוקדם מהמועד בו בוצע הניתוח הקיסרי. בנוסף, האם עברה שורה של בדיקות על-פי הסטנדרט המקובל, ומשהועלה ספק לגביהן בוצעה גם בדיקת Oxytocin Challenge Test, אשר תוצאתה סוכמה כשלילית (ומשמעות תוצאה זו היא שהניטור העוברי תקין). כמו כן, המומחה לא מצא אף הוריה שברפואה לבצע ניתוח קיסרי עובר למועד שבו הוא בוצע בפועל, וכך ביחס לכל אחד משלבי ההריון והבדיקות הרפואיות שעברה האם. בהמשך, בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים הנוגעות לשאלת ההסכמה לשימוש בפיטוצין ולהתעלמות הרופאים מבקשת האם לניתוח קיסרי, בין היתר משום שטענות אלו לא הוכחו.

המערערים חוזרים ומעלים את הטיעונים שהועלו בפני בית המשפט קמא, וכן טוענים כי לדידם שגה בית המשפט בקביעתו כי יש להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמו. המשיבה סומכת ידה על נימוקי פסק הדין.

דיון והכרעה

בית המשפט העליון קבע שדין הערעור להידחות. המערערים מעלים הסתייגות כנגד מסכת עובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא. ואולם, כלל מושרש בפסיקה הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה המבררת, הנהנית מיתרון לאור התרשמותה הישירה מן העדויות ומן הראיות, וזאת פרט למקרים חריגים שאינם מתקיימים במקרה דנן (ראו, למשל, ע"א 2360/14אלקרים נ' בצר (פורסם בנבו, 08.02.2016)). כלל זה יפה גם במקרים שבהם מבוססת התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט קמא על חוות דעת מומחה, ובפרט כשמדובר בחוות דעת מומחה מתחום הרפואה (ראו לעניין זה ע"א 2087/08 מגן נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו, 12.8.2010)). במקרה דנן בית המשפט קמא ביסס את קביעתו באופן מפורט, מנומק ומשכנע, וטענות המערערים אינן מגלות צידוק משפטי להתערב בה.

טענה אחת שדורשת התייחסות נוגעת לערעורם של המערערים על החלטת בית המשפט קמא מיום 24.7.16, ובה נדחתה בקשתם, כאמור, לפסול את מינויו של המומחה מטעם בית המשפט. בקשתם של המערערים הסתמכה בין היתר על הטענה שהמומחה היה נתון בניגוד עניינים בשעה שנתן את חוות דעתו, עקב היותו מעורב בתביעה תלויה ועומדת שעוסקת בנושא דומה והוגשה נגד המחלקה שברשותו, וכן עקב כך שמשרד בא כוח המשיבה ייצג את המומחה בתביעה אחרת. בית המשפט המחוזי דחה בקשה זו מהטעם שראוי היה להעלות את הטענה מיד עם מינוי המומחה על-ידי בית המשפט, במיוחד לאור העובדה שבא כוח המערערים היה מעורב בהליכים המשפטיים שהובילו לכאורה לאותו ניגוד עניינים, ועל כן ידע על-אודותיו זה מכבר.

גם טענה זו דינה להידחות. הכלל הוא שאין לאפשר לצד לשמור באמתחתו טענת פסלות כנגד מומחה, ולהשמיעה בהתאם לתוצאת חוות הדעת של אותו המומחה. על הצד הטוען לפסלות להעלות טענה זו בעת מינוי המומחה או בסמוך לכך, ובוודאי שלא לאחר קבלת חוות דעתו. כך המצב בין אם התכוון הטוען לפסלות לשמור את הטענה באמתחתו, ובין אם לאו. לשון אחר, טענת הפסלות עומדת על רגליה היא ואין לאפשר לקשור אותה לשורה התחתונה של המומחה, כאשר טענת הפסלות הייתה ידועה לטוען אותה כבר בשלב המוקדם של המינוי.

סיכומו של דבר, בית המשפט העליון לא מצא מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית המשפט קמא, במסקנותיו המשפטיות ובקשר בין אלו לאלו. לכן הוא קבע שיש לדחות את הערעור, ובנסיבות העניין שלא לחייב בהוצאות.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום ראשון, 14 באוקטובר 2018

ראש המשמרת הטריד שוטרת, ישב במאסר וישלם פיצוי למתלוננת


ראש המשמרת הטריד שוטרת, ישב במאסר וישלם פיצוי למתלוננת
בית המשפט העליון דחה בימים אלו ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטים מ' פינקלשטיין - סג"נ, ל' ברודי ו-ר' אמיר) מיום 30.5.2018 בתפ"ח 24371-02-17, בגדרו נגזר על המערער עונש של 19 חודשי מאסר בפועל, מאסר על-תנאי, והוא חוייב בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ₪.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע


ענייננו במעשים שנעשו בלילה שבין יום 5.2.2017 ליום 6.2.2017. באותה עת, המערער היה שוטר במשטרת ישראל, ראש משמרת סיור. המתלוננת היתה חיילת בשירות חובה בצה"ל, ששובצה לתגבור של שוטרי הסיור. במהלך תגבורים אלו, החיילים המשובצים כפופים למרותם של שוטרי הסיור.


על-פי כתב האישום המתוקן, בליל המעשה ביקש המערער מהמתלוננת שתחליף את בן-זוגו לסיור. במהלך הנסיעה, הוציא המערער פילטר של סיגריה מפיה של המתלוננת, תחב את אצבעו לפיה, ומרח את רוקה על שפתיה. המתלוננת נעה לכיוון חלון המכונית במטרה להתרחק מהמערער, והלה שאל אותה האם היא "אוהבת אזיקים" והאם היא "אוהבת שוטרים קשוחים". בהמשך הנסיעה אמר המערער למתלוננת כי הוא רוצה "טעם טוב בפה", ומשהציעה לו מסטיק, ביקש ממנה את המסטיק שבפיה באומרו שמפיה "הכי טעים". בהמשך הנסיעה עצר המערער את הרכב המשטרתי בסמטה חשוכה וכיבה את האורות, תחב את ידו דרך צווארון חולצתה של המתלוננת לתוך חזייתה ומישש את חזה. המערער המשיך במעשיו חרף בקשת המתלוננת שיפסיק, תוך שהוא מלטף את בטנה ומותניה. המערער התיר את חגורתה של המתלוננת ואת כפתורי מכנסיה, תוך שהיא מבקשת שוב שיחדל ממעשיו, בציינה שיש לה חבר. המערער המשיך במעשיו, תחב בחוזקה את ידו לתחתוניה של המתלוננת, וליטף את איבר מינה. המתלוננת שבה וביקשה מהמערער שיפסיק. היא ציינה בשנית שיש לה חבר, שהמערער נשוי ואב לילדים, ואף הבטיחה למערער שלא תעשה דבר "שיפיל אותו" תוך שהיא ממשיכה לבקש שיחדל ממעשיו. כעבור זמן מה, חדל המערער ממעשיו, והציע למתלוננת שהשניים יעברו למושב האחורי. לאחר מכן המשיך המערער בסיור ועצר בתחנת אוטובוס, שם ביקש מהמתלוננת שלא תסבך אותו, באומרו כי עשה טעות וכי "זה לא היה צריך לקרות".
ביום 2.8.2017 הורשע המערער על-פי הודאתו, שניתנה במסגרת הסדר טיעון ללא הסכמה לעניין העונש, במיוחס לו לפי כתב האישום המתוקן: עבירה של מעשה מגונה בכוח (סעיף 348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז–1977 (להלן: החוק)), ועבירה של מרמה והפרת אמונים (סעיף 284 לחוק).
עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי
בית המשפט המחוזי עמד על עיקרי כתב האישום ועל התסקירים שהונחו לפניו. בתסקיר נפגעת העבירה צוין כי המתלוננת, בת 22 במועד עריכת התסקיר, גדלה במציאות חיים קשה ושמרה על תפקוד חיובי בתיכון ובצבא. תואר בתסקיר נזק קשה שנגרם לה ממעשי המערער. המתלוננת סובלת ממצוקה נפשית משמעותית ומהפרעה פוסט-טראומטית, שהובילו לשחרורה מצה"ל ולפגיעה בשירותה הצבאי. המתלוננת ניסתה לשלוח יד בנפשה מספר פעמים; היא אינה מצליחה לתפקד, מתבודדת בביתה ותלויה בסובבים אותה. בתסקירי שירות המבחן הנוגעים למערער צוין כי זו הסתבכותו היחידה בפלילים, והוא פנה באופן יזום ופרטי למטפל מורשה בעברייני מין. לא ניתנה המלצה לעניין העונש, למעט בקשה לפנות לביצוע הערכת מסוכנות ככל שירצה בית המשפט לבחון גזר דין שיקומי. בדוח שהתקבל מהמטפל המורשה אליו פנה המערער, צוין כי אין בו דפוסים של עברייני מין חוזרים או סטייה מינית, וכי מדובר בעבירות שאינן מתוכננות. צוין שהמערער הפנים את אחריותו לפגיעה במתלוננת, ואת השלכות מעשיו הקשות. הומלץ לאפשר את המשך הטיפול.
לאחר שנדרש לטיעוני ב"כ הצדדים לגבי העונש, פנה בית המשפט המחוזי לקביעת מתחם העונש ההולם. בית המשפט המחוזי עמד על הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות – הפגיעה באוטונומיה, בבטחונו הגופני והנפשי של הקורבן, ובשלום הציבור. בהמשך ניתח בית המשפט המחוזי את מדיניות הענישה הנהוגה ועמד על נסיבות המקרה שלפנינו – פער הגילאים המשמעותי בין המערער לבין המתלוננת; ניצול של יחסי מרות, כוח ושליטה, וניצול של האמון שנתנה המתלוננת במערער. צוין כי האירוע חד-פעמי, אך מצוי ב"רף הגבוה" של חומרה בעבירות מעין אלו, נוכח התעלמות המערער מבקשותיה החוזרות של המתלוננת שיחדל ממעשיו. בהתחשב באמור, ובפרט בנזק החמור שנגרם למתלוננת, נקבע מתחם העונש בגין העבירות בטווח שבין 15 לבין 36 חודשי מאסר בפועל. בבחינת הנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, עמד בית המשפט המחוזי על מצבו האישי של המערער; עברו הנקי הן מבחינה מקצועית, הן מבחינה אישית; הודאתו המהירה ללא קבלת הבטחות לעניין העונש, והבעת החרטה והאמפתיה כלפי המתלוננת; הרתמותו לתהליך טיפולי; הקשיים שחווים הוא ומשפחתו בעקבות המעשים הנדונים. אשר לשיקולי שיקום, סבר בית המשפט המחוזי שאין בהם כדי להצדיק סטייה לקולא ממתחם העונש שנקבע, אך יש להביאם בחשבון בקביעת העונש בגדרי המתחם. נוכח האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש למקם את עונשו של המערער בשליש התחתון של מתחם העונש, וגזר על המערער 19 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו) ומאסר על תנאי. בנוסף חוייב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 50,000 ₪.
מכאן הערעור.
עיקרי טענות הצדדים בערעור
המערער מלין על חלק ניכר מרכיבי גזר הדין. ראשית, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא הורה על הערכת מסוכנות מינית, חרף הצעת שירות המבחן. בכך, לשיטת המערער, סתם בית המשפט המחוזי את הגולל על האפשרות לנקוט בגישה שיקומית. שנית, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעת מתחם העונש. לשיטתו, הרף התחתון של מתחם הענישה שנקבע תואם עבירות מין חמורות מאלו שבביצוען הודה המערער, ויש לקבוע את המתחם בעניינו בטווח שבין חודשי מאסר ספורים שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות, לבין 15 חודשי מאסר בפועל. המערער טוען כי היה על בית המשפט המחוזי לסטות מן הרף התחתון של מתחם הענישה בעניינו מטעמי שיקום, בהתאם להוראת סעיף 40ד(א) לחוק. בנוסף, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן די משקל לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, המטות את הכף לקולא: לקיחת האחריות וההודאה בעובדות כתב האישום המתוקן, מבלי שניתנה למערער הבטחה כלשהי לעניין העונש; נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער; הפגיעה הנפשית והכלכלית בו ובמשפחתו; תקופת המעצר שריצה המערער בפיקוח אלקטרוני; העדר עבר פלילי ועבודתו בשירות המדינה. לבסוף נטען כי הפיצויים שנקבעו הם בשיעור מופרז, ואולם המערער מוכן "בנפש חפצה לפצות את המתלוננת על חטאו" בסכום של 25,000 ₪, הוא הסכום שהופקד בקופת בית המשפט המחוזי.

בדיון שנערך לפני בית המשפט העליון, הלינה ב"כ המערער על כך שלא עמדו לנגד עיני בית המשפט המחוזי הערכת מסוכנותו המינית של המערער ותסקיר מטעם שירות המבחן, וטענה שבית המשפט המחוזי התעלם בגזר דינו משיקולי שיקום ומתהליך השיקום שעובר המערער. נטען כי מתחם העונש שנקבע הריהו מחמיר, והולם עבירות חמורות מאלו שבהן הורשע המערער, וכי בית המשפט המחוזי התעלם מתיקון כתב האישום בעניינו. ב"כ המערער הפנתה לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, בפרט למצבו האישי של המערער, ולהמלצת שירות המבחן. לשיטתה, אלו מצדיקים הקלה בעונשו של המערער, לעונש מאסר בפועל שניתן לריצוי בדרך של עבודות שירות, לצד הטלת צו מבחן. המערער שילם למתלוננת 35,000 ₪ על חשבון סכום הפיצוייםשחוייב בתשלומו. מנגד ביקש ב"כ המדינה שנדחה את הערעור, והדגיש את חומרת מצבה של המתלוננת ואת הנזקים שנגרמו לה בעקבות מעשי המערער. הודגשו נסיבות ביצוע העבירהואופיה הנמשך והאלים של ההתרחשות. אשר למתחם העונש שנקבע, הציג ב"כ המדינה פסיקה רלבנטית וטען שלא מתקיימת בנדון דידן סטייה ממדיניות הענישה הנהוגה. בנוגע להעדרה של הערכת מסוכנות בדיון בבית המשפט המחוזי, הודגש שממילא גזר הדין ניתן תחת ההנחה שרמת המסוכנות הנשקפת מהמערער היא נמוכה. אשר לשיקולי שיקום, נטען כי נוכח חומרת העבירה, והעדר נסיבות יוצאות דופן לצד השיקום, אין מקום לחרוג לקולא ממתחם העונש שנקבע. לבסוף נטען שאין מקום להתערבות בשיעור הפיצוי שנקבע, שאינו חורג מהמקובל, ועשוי אף לא להספיק לצרכי המתלוננת בעניין שלפנינו.

לקראת הדיון בערעור הורה העליון על הגשת הערכת מסוכנות מקצועית בעניינו של המערער, וזו הונחה לפנינו יחד עם תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. המסקנות מהליך הערכת המסוכנות היו כי "רמת המסוכנות המינית הינה נמוכה". בתסקיר המשלים צוין כי המערער נתרם מתהליך הטיפול, ועשוי להיתרם מהמשכו. בשים לב לחומרת העבירות, הודגשו נסיבות חייו של המערער, הערכת המסוכנות הנמוכה, והתהליך הטיפולי שעובר. הומלץ להפחית את תקופת המאסר "לתקופה שניתן לשקול התאמתו לריצויה בעבודות שירות", לצד הטלת צו מבחן למשך 18 חודשים. בדיון היום, חזרה נציגת שירות המבחן על ההמלצה שניתנה בתסקיר המשלים מיום 17.9.2018, תוך הצעת האפשרות להוסיף לכך הליך של 'צדק מאחה' בעתיד.

דיון והכרעה
לאחר עיון בנימוקי הערעור ובגזר הדין של בית המשפט המחוזי, שמיעת טענות ב"כ הצדדים, ועיון בתסקיר המשלים ובהערכת המסוכנות המפורטת שהונחה לפני בית המשפט העליון, בא ההרכב שבדין לכלל דעה כי דין הערעור להידחות. התערבותה של ערכאת הערעור שמורה למצבים חריגים, כגון כאשר העונש שנגזר בערכאה הדיונית חורג בצורה משמעותית מהמקובל בנסיבות דומות (ע"פ 1242/97גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998)). לטעמנו, הנדון דידן אינו נמנה על מצבים אלו.

אין צורך להרחיב בדיבור על פגיעתן הרעה של עבירות המין. חומרתן קשורה בטבורה לפגיעה באוטונומיה של הקורבן, בגופו ובנפשו, ולכן נקבע לא אחת הצורך בענישה מחמירה ומרתיעה בגינן (ראו ע"פ 11100/08 שרעבי נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (11.9.2011); ע"פ 9994/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (11.8.2008)). הדברים בולטים ביתר שאת בעניין שלפנינו: המתלוננת סובלת "ממצוקה נפשית קשה וממחשבות אובדניות, והיא אף עשתה ניסיונות לפגוע בעצמה"; מצבה "מעורר דאגה, וההערכה היא כי קיים סיכון גבוה להידרדרות נוספת""צפוי לה תהליך החלמה ושיקום ממושך" (פסקאות 15–17 לגזר הדין). מתחם העונש שנקבע על-ידי בית המשפט המחוזי מתחשב כראוי בנסיבות ביצוע העבירות, בהן בעיקר ניצול יחסי המרות, והנזק המשמעותי שנגרם למתלוננת. עיון בפסיקה מלמד כי מתחם העונש עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים של עבירות מעשה מגונה בכוח (ראו, למשל, ע"פ 4528/13 חלווה נ' מדינת ישראל (22.9.2014); ע"פ 6802/14 פלוני נ' מדינת ישראל (6.1.2015)), ובל נשכח כי המערער הורשע בעבירה נוספת של מרמה והפרת אמונים.

בית המשפט העליון קבע, כי העונש שהושת על המערער גם נשקל ונגזר כראוי. הגם שעונשו אינו מן הקלים, אין הצדקה להתערב בו. בית המשפט העליון אף ציין שלא נעלמו משיקוליו נסיבותיו האישיות של המערער, התהפוכות שעברו הוא ומשפחתו בעקבות מעשיו, ומאמציו להשתקם. ניכרים בו צער וחרטה על מעשיו. מעשיו הנדונים כאן, הם חריגים אצל המערער, ולא משקפים את אורחות-חייו. יחד עם זאת, על שיקולים אלו עמד בית המשפט המחוזי בפירוט ובחן אותם לעומקם. גם אם היה מקום להעתר לבקשת המערער ושירות המבחן ולהורות על ביצוע הערכת מסוכנות, הרי משזו הונחה לפנינו כעת, לא מצאנו שיש בה כדי לשנות מהמסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי; ודוק: בית המשפט המחוזי הגיע למסקנתו תחת ההנחה לטובת המערער "שמסוכנותו המינית נוטה להיות נמוכה" (פסקה 50 לגזר הדין), בדומה למסקנת הערכת המסוכנות שהונחה לפנינו. שיקולי השיקום שעליהם הצביע ב"כ המערער הובאו בחשבון בקביעת העונש, שלא בכדי הוצב בשליש התחתון של המתחם. על התהליך בו החל המערער יש לברך, אולם ניתן להמשיך בו גם בבית הסוהר .

אשר על כן, הוחלט לדחות את הערעור.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

יום שלישי, 2 באוקטובר 2018

מוסד ה- IL-DRP, מה בין פייסבוק, גוגל וקבוצת עזריאלי


מוסד ה- IL-DRP, מה בין פייסבוק, גוגל וקבוצת עזריאלי

האינטרנט מייצר לנו מציאות חדשה בנושאים רבים,  מה המשותף לפייסבוק, גוגל, שלום עכשיו, אחים צדיק וקבוצת עזריאלי ועוד כמה עשרות של גופים נוספים בארץ ובעולם ?

הגופים כאמור ועוד כמה עשרות גופים שונים, פנו כלום לקבלת סיוע מהמוסד לישוב הסכסוכים IL-DRP, של איגוד האינטרנט הישראלי, אשר בסמכותו להורות לרשם הדומיינים (שמות המתחם) לשחרר שם מתחם מסויים או להעבירו להחזקתו של אדם אחר מזה שרשם אותו. המוסד ליישוב הסכסוכים עוסק כבר כעשור, ביישוב מחלוקות לגבי אחזקות ורישומים של דומיינים (שמות מתחם) מסויימים המוקצים על ידי רשמי הדומיינים הישראליים.

אם אתם זוכרים, פעם בעבר הרחוק רצה שמועה כזו שניתן לקנות שם מתחם באינטרנט עם השם של חברה גדול ובסיומת co.il  הישראלית, ואז לדרוש כספים מאותה חברה, בכדי לשחרר לה את שם המתחם הנושא את שמה.

מאז עברו הרבה קילו בייטים ברשת האינטרנט וכבר ידוע שזה לא ממש כך, אי אפשר לתפוס שם דומיין הנושא את שמה של החברה המתחרה, זה פשוט לא עובד ככה.

מסתבר, שפייסבוק למשל נאלצה להגיש בקשה ליישוב מחלוקות בנוגע ל facebook.co.il, אשר ישראלי אחד רשם על שם עצמו, ולא כל כך מיהר לשחרר כאשר פייסבוק פנתה אליו בזמנו.

מוסד הבוררות של איגוד האינטרנט קבע שיש להעביר את הדומיין לשליטת פייסבוק, אף ללא תשלום הכופר שהציעה פייסבוק לשלם אז, בסך של 3,000$.

בצורה דומה הלינה גוגל על רישום הדומיין androidstore.co.il שגם הוא שוחרר לפי החלטת ה IL-DRP, וכך עוד שורה לא מבוטלת של שמות מתחם, ובין היתר דומיין ששוחרר לבקשת שלום עכשיו, חב' אסוס ב-  , asos.co.il קבוצת עזריאלי ושם המתחם azrieli.co.il, ועוד רבים אחרים.


אל המוסד ליישוב מחלוקות IL-DRP רשאי לפנות כל אדם, בין באמצעות עורך דין ובין בעצמו, בקשר לכל דומיין שלדעתו הוא יכול להיות המחזיק החוקי היחיד שלו.

המוסד הישראלי ליישוב מחלוקות IL-DRP, שואב כמובן את הכללים המדריכים אותו מהמקובל בעולם, כך שברור לכולם הצורך באחידות, בין הנעשה באינטרנט הישראלי, למה שנעשה באינטרנט במקומות אחרים.

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי מאז שנת 2004.

עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק

עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'  עו"ד נועם קוריס, נועם קוריס




יום שישי, 27 ביולי 2018

עו"ד נועם קוריס – זייפו מסמכי לידה ולא יקבלו אזרחות ישראלית


עו"ד נועם קוריס –  זייפו מסמכי לידה ולא יקבלו אזרחות ישראלית
בעתירה שהוגשה לבג"צ ונדחתה ביקשו בני זוג אזרחי אוקראינה, כי תינתן להם אזרחות ישראלית מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). בקשתם נסמכה על הטענה כי עותר 1 (להלן: העותר) הוא בן לאם יהודיה ועותרת 2 (להלן: העותרת) היא אשתו.

העותרים נכנסו לישראל במהלך שנת 2014 והגישו בתחילה בקשות מקלט, אשר נסגרו בסופו של יום מחמת חוסר שיתוף פעולה מצידם. ביום 2.5.2016 הגיע העותר ללשכת רשות האוכלוסין וטען כי הוא יהודי. בהמשך, ביום 1.6.2016 הגיע שני העותרים לפגישה בלשכת הקשר "נתיב" לשם המשך בירור מעמדם ובמסגרת פגישה זו הציגו מסמכים לתמיכה בבקשתם. במסגרת בחינת הבקשה התעוררו חשדות בדבר מהימנות המסמכים. משכך, המסמכים הועברו בהסכמת העותר לבדיקת משטרת ישראל. לאחר בדיקת המסמכים על ידי המחלקה לזיהוי פלילי נמצא כי המסמכים זויפו.

ביום 2.3.2017 הגישו העותרים עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עת"מ5065-03-17) בבקשה שיורה למשרד הפנים להעניק להם אזרחות. העתירה נדחתה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית ובית המשפט המליץ לעותרים לפנות למשרד הפנים בשנית.

ואכן, ביום 30.7.2017 הוגשה בקשה נוספת מטעם העותרים למתן מעמד מכוח חוק השבות. באותו יום השיבה לבקשה גב' ציונה ששון, מרכזת מעמד ומרשם במשיבה 2, וציינה כי המסמכים שהגישו העותרים לצורך הוכחת זכאותם נמצאו מזויפים ועל כן בקשתם מסורבת. עוד צוין במסגרת המענה כי על העותרים לצאת מישראל בתוך 14 ימים.

ביום 13.8.2017 הוגש על ידי בא-כח העותרים ערר על ההחלטה מיום 30.7.2017, בטענה כי המסמכים שהציגו העותרים לתמיכה בבקשה מספיקים לצורך מתן מעמד. בחלוף כחודשיים, ביום 28.10.2017, הוגשה העתירה שלפנינו. במסגרת העתירה טוענים העותרים כי המשיבים הפרו את חובתם כרשות מינהלית לפעול במהירות הראויה ולהשיב לפניותיהם תוך זמן סביר, בכך שלא קיבלו החלטה בערר עד למועד הגשת העתירה. כן נטען, בשולי הדברים, כי המשיבים הפרו את חובת ההגינות המוטלת על הרשות המינהלית.

בתגובתם טענו המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים של העותרים, אשר עתרו למתן סעד כאשר ביסוד טענתם מצויים מסמכים מזויפים. עילת דחיה נוספת לה טענו המשיבים היא היעדר פירוט כלל התשתית הרלוונטית לעתירה, נוכח העובדה כי עוד ביום 24.10.2018, ארבעה ימים לפני הגשת העתירה, ניתנה החלטה בעניין הערר שהגישו העותרים וההחלטה האמורה נשלחה בדואר רשום לבא-כח העותרים. אולם, בעתירה לא צוין כי ניתן מענה זה מכבר. עוד נטען, כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בהיעדר כל עילה להתערבות בהחלטת המשיבים בעניינם של העותרים.

לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים על נספחיהן, הגיע בג"צ לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.
העתירה כוונה ברובה כנגד חוסר המענה של המשיב לערר שהגישו העותרים. ברם, מספר ימים לפני הגשת העתירה ניתן מענה הדוחה את הערר, כאמור. אף אם נניח כי העותרים לא היו מודעים למענה במועד הגשת העתירה, טענות העותרים הפכו לתיאורטיות משעה שניתן מענה לערר ורק מטעם זה ניתן לדחות את העתירה (ראו למשל: בג"ץ 6232/17 סוסלוב נ' משרד הפנים(30.10.2017)). למעלה מכך, טענות העותרים התמקדו בטענה כי חוסר המענה מצד המשיבים עולה כדי שיהוי במתן ההחלטה. אולם לא כך הם פני הדברים. הערר הוגש כאמור ביום 13.8.2017 והמענה ניתן ביום 24.10.2017, כחודשיים בלבד ממועד הגשת הערר. פשיטא, כי בנסיבות העניין השיבו המשיבים לערר במהירות הראויה ולא ניתן לומר כי חל שיהוי כלשהו בהחלטתם, לא כל שכן שיהוי בלתי סביר.

למעלה מן הצורך, גם באשר לסעד אותו דרשו העותרים – מתן מעמד מכוח חוק השבות – לא מצאנו כל עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבים לדחות את בקשת העותרים לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות. כידוע, הנטל הראשוני להבאת ראיות מינהליות להוכחת זכאות לאזרחות מכוח שבות רובץ על כתפי מבקש המעמד בישראל מכוח חוק השבות (ראו: בג"ץ 2185/05סורינה נ' משרד הפנים (2.2.2010)). ראיות מינהליות הן ראיות שאדם סביר – או רשות מינהליתסבירה – היו מסתמכים עליהן ורואים בהן כבעלות ערך הוכחתי ראוי ומספיק בנסיבות העניין (ראו: בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 715 (1998); בג"ץ 4688/98משטיגינה נ' שר הפנים (15.12.1999)). ובהקשר הספציפי, לצורך הרמת הנטל הראשוני נדרשות ראיות מסוג אלה שמקבל משרד הפנים "כמספיקות להוכחת הזכאות הנטענת", כדוגמת תעודות ציבוריות למיניהן, תמצית רישום ממרשם האוכלוסין או העתק נאמן ממסמך מקורי (בג"ץ 394/99 מקסימוב נ' משרד הפנים, פ"ד נח(1) 919, 928 (2003)).
נועם קוריס עורכי דין

ברם, בענייננו, המסמכים עליהם מבקשים העותרים להסתמך לצורך הוכחת זכאותם נמצאו כמזויפים על ידי הגורמים המומחים במשטרת ישראל (מש/3). גב' לאה גוז, מומחית מז"פ במשטרת ישראל, ציינה בחוות דעתה כי, בין השאר, נמצאו על גבי תעודות הלידה שהגישו העותרים שינויים ומחיקות בסעיף הלאום. בנסיבות אלה, לא הרימו העותרים את הנטל הראשוני להוכחת זכאותם. על כן, אין כל עילה להתערבותנו בהחלטת המשיבים לדחות את בקשת העותרים למתן מעמד.

מכל הטעמים האמורים, העתירה נדחתה. העותרים יישאו בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח

עו"ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות' עורכי דין עוסק במשפט מסחרי ובדיני אינטרנט מאז שנת 2004.
עו"ד נועם קוריס הצטרפו אלינו בפייסבוק
עקבו אחרינו בבלוגר עו"ד נועם קוריס ושות'

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס –  כותב על חובות, על פלילים, ועל שכר טרחת עורכי דין
עו"ד נועם קוריס - כותב על הזהירות הנדרשת בשכר טרחה לפי הצלחה