סטודנטים למשפטים, במאה ה- 19, במשפט האנגלו-אמריקאי. התיאוריה הקלאסית של דיני החוזים היא התיאוריה השולטת, כשביסודה של התיאוריה הזו עומד הרעיון של חופש החוזים, כלומר כאשר אנחנו מדברים על דיני החוזים – אז לצדדים יש חופש להחליט האם הם רוצים להתקשר בחוזה, מה יהיה בחוזה, והמדינה היא זו שאוכפת את החוזה. כשאנחנו מדברים במאה ה- 19 על חופש החוזים זו לא רטוריקה סתמית, אלא הם לוקחים את זה ברצינות, כרעיון היסודי ביותר של דיני החוזים. במישור החוקתי, פס"ד לוכנר, של בית משפט פדרלי בארה"ב. במדינת ניו יורק יש אנשים שעובדים במאפיות הרבה מאוד שעות. יש חוק שרוצה להגן על העובדים האלה- מי שמעסיק אותם יותר מ- 10 שעות ביום – החוזה יהיה פסול. היום, החוק הזה יהיה טריוויאלי. לוכנר הוא בעל מאפייה ופונה לבית משפט אמריקאי, וטוען שהחוק סותר את תקנת הציבור, כי הוא פוגע בחופש העיסוק ובחופש החוזים. בישראל של היום, אף אחד בכלל לא היה חושב לתקוף אותו בבית משפט. וגם אם כן, היו מגלגלים אותו מהמדרגות של ביהמ"ש. פס"ד לוכנר, מכניסים אותו לבית המשפט והוא מנצח בפסק הדין. ובית המשפט מבטל את החוק של מדינת ניו יורק. הם לקחו ברצינות את הרעיון של חופש החוזים – זה עקרון חוקתי והסדרה חוקית שנראית לנו טריוואלית – פוגעת בחופש החוזים לטענתם.
זה היה משמעותי ביותר. יש לחופש החוזים השפעה על איך נראים דיני החוזים. היו חוקים בעבר, שעסקו במערכות יחסים חוזיות וקבעו כללים ספיציפיים לגבי החוזים האלה: חוק השומרים, חוק חוזה ביטוח, דיני עבודה וכו'. בעבר, לא היה דיני חוזים ספציפיים, אלא רק חוזה כללי ותרופות. אם התפיסה היא שחלוקת העבודה בין הצדדים לבין בית המשפט – אז התוכן של החוזה לא אמור לעניין את בית המשפט. במאה ה- 19 לא מעניין אותם אי שוויון בין הצדדים.
כריתת חוזה – דורשים גמירת דעת ומסויימות. היום, ישלימו את החוזה לפי אומד כוונת הצדדים, עקרון תום הלב, סבירות. במאה ה- 19, הצדדים הם אלה שצריכים לכתוב את החוזה ובית המשפט רק אוכף אותו.
עילת הכפייה – במאה ה- 19 מאוד מצומצמצת, מוגבלת לאלימות פיזית. כפייה כלכלית לא מקבלים. אילצת אותי לחתום על החוזה בגלל לחץ כלכלי ואתה ניצלת אותו – זה מסוג הטענות שלא היו מוכנים לקבל בעבר.
יש הבחנה בפגמים בכריתה: פגמים תהליכיים – עילת הכפייה הקלאסית, טעות והטעייה. לעומת זאת, ביקורת מהותית תכנית – אתה לא מדבר על האם הסכמת או לא –אלא בפועל יצאת פרייאר. אם יש פער של יותר משישית ממחיר השוק למחיר הפועל – החוזה פסול. במאה ה- 18 בארה"ב היה משהו דומה לזה. ביהמ"ש בדק אם יש שקילות בין הטענות של הצדדים. צריך לוודא שלא הכריחו אותך, שידעת על מה אתה חותם. בית המשפט לא מתערב בתוכן של החוזה בעבר.
תום לב – באנגליה עד היום אין תום לב בדיני חוזים כדוקטרינה. אסור לך לשקר, אבל אתה לא חייב לספר פרטים, אתה לא מצפה ממישהו שיתקן לך את הטעויות במשחק תחרותי – זו המטפורה.
סיכול – עשינו עסקה ואני התחייבתי לספק לך מוצר במחיר מסוים. אם מחיר הגלם של המוצר היה משהו מסוים, זה הבסיס לתמחור, אבל לא כתבתי את זה. המחיר עולה, והחוזה הופך להיות לא כדאי בשבילי. עכשיו כשהייתה עליית מחירים, זה לא לגיטימי בכלל לדרוש ממני לבצע את החוזה. במאה ה- 19 טענה כזו לא הייתה נשמעת. אם לא סיפקת מוצר בגלל שביתה – אז יכולת לכתוב בחוזה את הסיטואציה הזו. אם לא כתבת את זה – לא נשנה את החוזה.
תקנת הציבור – דוקטרינה שמאפשרת לבית המשפט להתערב בחופש החוזים. מרוב שהדוקטרינה הזו מפחידה את בתי המשפט, אז הם עושים לה שני תרגילים: השופט במאה ה- 19 אומר: תקנת הציבור היא סוס פרא. הוא לא רוצה להשתמש בסמכות הזו, כי היא נגד חופש החוזים. שופט אחר אומר: תקנת הציבור היא חופש החוזים. הוא משתמש בו כסעיף שנועד להגביר את חופש החוזים.
לסיכום, הכלל הזה משפיע על המחוקק שלא מחוקק דיני חוזים מיוחדים, העדר ביקורת מהותית, רק כפייה פיזית ולא כלכלית, העדר אפשרות לשינוי חוזה בהתנהגות. בתקופה ההיא יש את תורת שני השלבים: פירוש החוזה לפי המילים הפשוטות של החוזה, ורק אז אם החוזה עמום – מותר לך לעשות פרשנות תכליתית.
מה תפיסות העולם הלבר משפטיות?
משפט משקף ערכים וכוחות כלכליים. איזה דברים במאה ה 19 בכלכלה ובערכים יכולים להצדיק מערכת משפט שמקדשת חופש החוזים?
· קפיטליזם - במאה ה- 19 יש אמונה חזקה מאוד בשוק החופשי, היא לא אמורה להתערב בייצור ובמחירים, כי כל אחד ידאג באופן אגואיסטי לעצמו – וביחד התוצאה תהיה יעילה. לכן, על אותה לוגיקה, המדינה לא מתערבת בחוזה.
· ליבירליזם – האוטונומיה לש הפרט והחירות של הפרט ורעיונות של שוויון. במאה ה- 19 , השוויון הוא רק פורמאלי ולא מהותי. לזה היום קוראים ליברליזם. במאה ה- 19, מאוד מפחדים ממעורבות של המדינה. לכן חופש החוזים מאוד טוב בשבילם. נכון שהמדינה נכנסה לתוך המשחק, הצדדים הזמינו אותה לקבוע את התוכן של החוזה, היא עושה להם שירות ואוכפת את הדברים שהצדדים כתבו. לכן, המודל הקלאסי מתאים לשוק חופשי וקפיטליזם, וגם לליברליזם.
· ההיבט הפסיכולוגי-תפיסת האדם – אדם צריך להיות עצמאי, לא להסתמך על אנשים אחרים. אין פה מקום לעקרון תום הלב, אני צריך לסמוך על עצמי, אז אני לא אלך למישהו ואומר: "למה לא סיפרת לי שהחוזה הזה לא לטובתי?" ברור שלא אגיד את זה, אתה היית אמור לדאוג לעצמך. אתה היית צריך לכתוב את כל האופציות בחוזה, אם לא כתבת – אל תצפה שאני בית המשפט אשנה את זה.
לקחנו את דיני החוזים, עקרונות היסוד – חופש החוזים – איך הוא משקף תמונת עולם מלאה, ואיך הוא משקף תמונה פנימה. הסבר כולל לסדרה של פרטים.
נתקדם למאה ה- 20...
מה הדברים מחוץ למשפט שמשתנים?
· תפיסה כלכלית – שוק חופשי, אם המדינה תתערב זה רק יגרום נזק, כל אחד ידאג לעצמו. זה היה במאה ה- 19. במאה ה- 20, יש משבר כלכליים רציניים ועולה החשיבה הכלכלית של "כשלי שוק", בגלל מונופול (מונופול יחסל את התחרות). הכלכלה המודרנית אומר שצריך להיות רגולציה.
· פילוסופיה – במאה ה- 19 הערך של חירות גובר על הערך של שוויון מהותי, אבל במאה ה- 20, חירות בלי שוויון יכולה לייצר תוצאות הרסניות, פערי כוחות, הליברליזם המודרני מנסה לייצר איזון בין שוויון לחירות. חירות שלילית וחיובית. במאה ה- 19 – חירות = המדינה לא תתערב. עם הזמן, ככל שהמדינה לא תתערב – זה מקטין את החירות. לדוגמא: המדינה לוקחת יותר מיסים כדי לממן בתי ספר – אז בעצם פגעת באזרח אבל מתוך זה החירות שלו גבוהה. העובד לפני החוק של לוכנר לא היה יכול לבחור. אין לו חירות לסרב ל- 14 שעות. דווקא החוק שהפך את העובד והגביל אותו ל- 10 שעות. נותנת מקום לשיוויון ולחירות, ומצד שני מי שמאמין בחירות – לפעמים נדרשת רגולציה ופעולה אקטיבית כדי לייצר אפשרות אקטיבית לבחור בחירות ובדבר הנכון.
· תפיסת האדם – במאה – 20 – צריך פטרנליזם כדי להגן על אדם מפני הטיות שטבועות בו. החוק מחייב אותך לעשות ביטוח.
במאה ה- 19 היה 3 הנחות: ליברטליזם, קפיטלזם, בני אדם ריונאלים ואינדיביואליזם. כל ההנחות הללו מתערערות במאה ה- 20.
איך כל זה משפיע על דיני חוזים במאה ה- 20?
· ברמת החקיקה – המחוקק אומר שאני לא יכול להסתפק במערכות חוזיות כלליות, אלא צריך להסדיר גם מערכות חוזים ספציפיות: הגבלים עסקיים (כשלי שוק), חשש לפטרנליזם, טעויות שאנשים יעשו, ערבויות חוק מכר, הגנת הצרכן (שוויון).
· מסוימות – כל הפרטים המהותיים שהיו צריכים להופיע בחוזה במאה ה- 19, במאה ה- 20, יש הוראות השלה שהן בפני עצמן גמישות ונותנות לבית המשפט כוח לכתוב את החוזה דוגמת "סבירות כקריטיריון משלים".
· תנאי מכללא – מדמיין שבזמן כריתת החוזה בא נודניק ושואל אותם "מה יקרה אם כך וכך?" ואומרים לו- זה ברור שזה כך, אז זה תנאי מכללא – השלמה מכוח עקרון תום הלב. כשאתה שותק בחוזה, בית המשפט הוא זה שיכתוב, לא על פי מה שאתה התכוונת.
· פגמים בכריתה –
מושג הפרשנות –
אתה לא יוצא מארבע אמות של החוזה. אתה לא הולך לנסיבות. המשמעות הפשוטה. אלה שני הכללים ששולטים במאה ה 19.
מצד אחד, יש את תורת החוזים הקלאסית, ומצד שני דיני החוזים המודרניים. ההיסטוריה זה כאן. כקונטרה לגישה הקלאסית, יש דומיננטיות לדיני החוזים המודרניים. יש היום מאבק דרמטי בין התיאוריה הקלאסית למודרני. התיאורה המודרנית – המדינה צריכה להיות מעורבת. לקראת המאה ה- 21 – יש שתי תיאוריות שהולכות צעד נוסף. יש תיאוריה שנקראת ניאו פורמליסטית. עד היום, שופטים שונים מייצגים קווים שונים. היום יש מאבק דרמטי בין שתי הגישות האלה.
אנחנו צריכים לקחת את השפה לניתוח. הגישה של שופט X מייצגת את הגישה המודרנית / הקלאסית / עמדת ביניים / ניאו פורמליסטית.
השפה של התיאוריות יעזרו להבין את מה שקיים. ננתח את פסקי הדין האלה. זה נותן לנו שפה לשכנע מה נכון.
חובת גילוי
הטעיה
15. מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.
חובת גילוי מופיעה במשפט הישראלי. סעיף15 ההטעייה מגדיר: "לרבות אי גילויים של עובדות שהיה עליך לגלות". הטעייה אחת היא אקטיבית – אתה משקר בפועל. הטעייה שנייה היא פסיבית – לא לגלות. גם אם אני לא מטעה באופן אקטיבי, ואומר חצי אמת – זה שקר. פס"ד בית חשמונאי – יש אדם שרוצה להשכיר סטקייה ושואל אם יש עוד אחת. אז אומרים לו שבחלק הזה כן. לא אמרו לו שבחלק השני אין. פס"ד חברת הרץ – ב-1.1 באה לחברה ורוצה לעשות איתם עסקה אני מייצגת את הרץ. קובעים לחתום על חוזה ב- 1.3. ב- 1.2 – הרץ גרמניה אומרת להרץ ישראל – אתם לא מייצגים אותנו יותר. ב- 1.3 – חותמים על החוזה. ואז אומרים שאתם רימיתם אותנו. ב- 1.3 לא אמרנו מילה. ברמה הטכנית, לא היה נקודת זמן שאני שיקרתי, אבל בית המשפט אומר שעדיין שיקרת. אני מניח שעדיין אתה מייצג אותו.
אם נניח לא גיליתי לך פרטים חשובים, שאם היית יודע אותם ויכולת לברר אותם – לא היית עושה את העסקה. האם מוטלת על הצד השני החובה להגיד "אני חושבת שלא ביררת"? אתה יכולת לברר, אם אתה לא ביררת – אני לא אתקן את הטעויות שלך. זה במאה ה- 19.
בישראל כיום, פס"ד ספקטור נ' צרפתי – רוצה לעשות עסקת קומבינציה. כל האישור יכול לבנות 16 דירות, אבל רק האיש הזה, אפשר לבנות 13 דירות. לו ידעתי את המציאות שניתן לבנות רק 12 – לא הייתי קונה. אתה ידעת שאני לא ידעתי, ולכן הפרת את חובת הגילוי. השני אומר: אתה איש מקצוע, היית צריך לבדוק. ביהמ"ש מתעמתים שני שופטים: לנדוי שמייצג את העמדה המסורתית – יזהר הקונה – במקרה מהסוג הזה כשהמדיע היה יכול להיות מבורר על ידי הרוכש – זה קצת צדקני וקיצוני מידי לצפות מהמוכר לבוא לקבלן ולהגיד לו שישים לב שיש בעיה. השופט אשר שמוליך את דעת הרוב – גישה אולטרה מודרנית – בני אדם הם לא מלאכים אבל הם גם לא זאבים. היית צריך לשתף אותו, הופרה חובת הגילוי. השופט השלישי מגיע לתוצאה של השופט אשר, אבל מסיבות אחרות. אין הכרעה בפסק הדין, אבל ההכרעה היא לכיוון חובת גילוי מרחיבה, ואפשרו לבטל את החוזה.
באותה תקופה, יצא פס"ד אחר – פס"ד שפילמן נ' צ'פניק – יש לנו מוסך שיש בו שני שותפים אבל הוא לא פעיל, בשטח שהוא פעל סללו את כביש איילון, ואז הפקיעו קרקעות מסוימות, ובין היתר הפקיעו את הקרקע של אלה. יש ערך מסוים, הלקוחות לא בטוח שילכו למוסך במיקום אחר. אחד השותפים במוסך קורא בעיתון שמשנים את התוואי של נתיבי איילון, ויכול להיות שיחזירו קרקעות שהופקעו. ככל הנראה, הולכים להחזיר את השטח. הטלפון הבא זה לשותף שלו: אני מוכן לקנות ממך את המניות. כעבור זמן קצר, הוא מגלה שהמוסך חזר לאותו מקום. הוא הולך לביהמ"ש ורוצה לבטל את החוזה בטענה של הטעייה. כמעט בכל פרמטר – בשפילמן נ' צ'פניק יותר מוצדק לבטל בגלל גודל הפאשלה. בספקטור נ' צרפתי – כל קבלן צריך לברר. בשפילמן, הוא עשה בירורים, משהו שהוא קרא במקרה. טיב היחסים בין הצדדים – המטפורה של הגישה הקלאסית – הצדדים הם יריבים, במודרנית – שותפים. בשפילמן – זה באמת שותפות, אתה באמת מצפה מאנשים שיתנהגו אחד לשני כמו שצריך. בנוסף, פערי כוחות. חובת הגילוי – מי שמשתמש בזה זה החזק – הקבלן.
דעת הרוב – הלכה לחובת גילוי מרחיבה בספקטור. בשפילמן – השופט מציג גישה דומה לגישה הקלאסית ולא מוכן לבטל את החוזה.
מה ניקח משני המקרים הללו?
1. מדובר בקרב חי – בית המשפט העליון בארץ מתלבט בין הדברים האלה.
2. בית המשפט לא מכוונן טוב. או שבמקרה שלדעת המרצה הכי פחות מתאים להפעיל את הגישה הזו מפעילים מידה של רחמנות. ובמקרה של שפילמן – הוא אומר ששותף לא צריך לתקן את הטעויות של השותף האחר.
במבחן - באנשים זרים – בגישה הקלאסית, באנשים שותפים – גישה מודרנית, ככל שהפשאלה יותר גדולה – נלך ל... לתת עמדות ביניים.
פס"ד קיסטר נ' איליה
יש יזם שהוא מאתר קרקעות בשרון של אנשים מסוימים שירשו את הקרקע והם לא חיים בישראל. היזם מוצא את בעלי הקרקע, ורוצה לקנות את הקרקע. מציג להם הערכות שמאי שהן לא מעודכנות ממש. הם מוכרים לו את זה במחיר יחסית זול, ואז הם מגלים את זה. ביהמ"ש מאפשר לבטל את החוזה. ביהמ"ש מטיל חובת גילוי על הקונה, קונה שהוא איש מקצוע – צריך לגלות! ביהמ"ש מדבר על המומחיות. נותן הרבה משקל למי שהוא בעל הידע / בעל המקצוע.
הניתוח הכלכלי של המשפט
אנחנו רגילים להתייחס לשאלה – מי צודק? הניתוח הכלכלי של המשפט הוא גישה למשפט שהיא לא רק בדיני חוזים, אלא עזוב את השאלה מי צודק, אלא איך כללים משפטיים יגרמו לכך שהעוגה תהיה יותר גדולה. התיאוריה מניחה שאנשים פועלים על מנת להפיק רווח. יש לניתוח הכלכלי יש לו תרומה מעניינת לחובת הגילוי.
יש אדם שמוכר דירה ויש בה תיקנים שיכולים להשמיד את הבית אם לא מרססים. ריסוס מוריד את ערך הבית. המחיר החוזי של הבית הוא 1000 ₪. המחיר של ריסוס הוא 100 שקל.
אם אין חובת גילוי – אז אני כמוכר אני לא אספר שיש ג'וקים. אין לי שום סיבה לגלות, אני אמכור את הדירה ב- 1000. הקונה לא ידע, לא יעשה ריסוס, הבית יהרס והוא נשאר עם נכס ששוה 0. לכן, בהנחה שאין חובת גילוי – נשאר למוכר 1000.
אם יש חובת גילוי – המוכר יודע שהוא לא מגלה, אז בפועל הקונה יבטל את העסקה.המוכר ישאר עם 0. ברגע שיש חובת גילוי. הוא יגלה, יקנו לו את זה ב- 900. המוכר עם 900, הקונה עם נכס ששוה 1000.
לכן, חובת הגילוי היא הדבר היעיל. במקרה שבו יש ידע, שבעצם הוא קיים אצל אחד הצדדים ואין לו אינטרס לגלות אותו ואם הוא לא יגלה אותו – יווצר נזק יותר גדול – אז אתה חייב לגלות.
סוחר לספרים עתיקים
סוחר לספרים עתיקים, הוא מוכר אותם. פעם בכמה זמן הוא מגלה כתב יד עתיק ששווה מאות אלפים. הוא רואה ספר שזה עותק נדיר של ספר, והוא יודע שזה שווה מאות אלפים. הוא שואל את המוכר: מה זה הספר הזה? המוכר לא מבין מה יש לו בחנות. המוכר קורא בעיתון שמומחה בחנות שלו חשף כתב יד נדיר ששווה הרבה כסף. והוא רוצה לבטל את העסקה. אם יש לנו קונה שהוא יותר מומחה מהמוכר – בהלכה של קיסטנר – אז אם ניישם – העסקה צריכה להיות מבוטלת.
אם יש חובת גילוי – הקונה היה אמור להגיד למוכר – מצאתי אצלך ספר ששווה הרבה כסף. התוצאה תהיה שלא תגלה את הספר הזה!! במקרה פה אם תעשה חובת גילוי – ף אחד לא ירוויח. כאשר אתה רוצה להשתמש בחובת הגילוי כדי להגדיל את המידע בעולם. חובת הגילוי כאן לא תגדיל את הידע בעולם. אם אתה מכריח את האדם לחלוק את היתרון שלו – אז אין לו תמריץ לרכוש את הידע, ולכן התוצאה הסופית היא שאף אחד לא ירוויח.
פס"ד כנען
אדם קנה תמונה בשוק הפשפשים, הוא חשב שהיא לא שווה כלום ובעצם היא שווה הרבה. הסיפור כאן לא רלוונטי.
נחזור לסיפור שלנו..
למרות שהכלכלנים מסתכלים רק על שיקולי הרווח, הם יכולים להסתכל עגם על השיקולי צדק. אף אחד לא מפצה אותו על המסעות והזמן שבו הוא רכש מיומנות, ולכן זה גם צודק שאני אקח את הרווח מהעסקה הזו, כי אני צריך בעצם לחלוק עם המוכר את הסיכוי אבל אני לא חולק איתו את הסיכון.
עוצמת הטעות, בוטה, גדולה, מי הוטעה, אם החובת גילוי תעבוד על הצד החזק, מלבשי ניתוח כלכלי, מומחיות.
כפייה כלכלית
סעיף 17 לחוק החוזים:
כפיה
17. (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה.
מה נחשב כפייה? לפי הגישההקלאסית, רק כפייה פיזית. בישראל, עד סוף שנות השמונים ביהמ"ש מאמץ עמדה שדומה לגישה הקלאסית ומסרב לקבל טענות של כפייה, אלא אם כן מדובר בכפייה פיזית.
דוגמא לפסיקה של שמנות ה- 80 – פס"ד הרשקוביץ
אדם שקונה דירה מקבלן, והתשלום האחרון הם כנגד מסירת המפתח. הקבלן מתעכב ומאחר במסירה. האיש מכר כבר את הדירה שלו, צריך לשכור דירה חלופית וכו'. בסוף הדירה מוכנה. מתעוררת בין הצדדים מחלוקת לגבי גובה התשלום האחרון. הקבלן אומר שצריך להצמיד את זה. לא נכון, צריך להצמדי את זה אם אני מאחר. יש מחלוקת על פרשנות החוזה. הקבלן והקונה נחלקים לגבי הגובה של התשלום האחרון. הקבלן אומר: אם אתה לא משלם לי את הסכום שאתה חייב לי, אתה הופך להיות המפר. הקונה מתעצבן ולא מוכן. בסוף הוא משלם לו. והוא נותן לו את המפתח, אבל רק אם הוא חותם על כתב ויתור. הקונה חותם על כתב ויתור. ואז הוא רוצה לתבוע. יש שתי שאלות משפטיות: 1. לגבי ההסכם השני של כתב הויתור – זה הסכם מחייב – זה מה שהקבלן אומר (זה ממצה את הכל). צריך לבטל את ההסכם השני כי הוא תחת כפייה. 2. בהסכם הראשון – הפרשנות שלי היא הנכונה.
לקבלן יש טענות חלופיות. ההסכם השני הוא המחייב – ולכן לא צריך להגיע להסכם הראשון. הקונה- טענות מצטברות. רק ככה ניתן לנצח.
בית המשפט דן בשאלה של ההסכם השני – מה תוקפו לנוכח הטענה של הכפייה? ביהמ"ש מביא מבחן "עוצמת הכפייה" = כדי שנבטל חוזה עקב כפייה, אתה צריך להראות שהופעל עליך לחץ שמאיינת את הרצון החופשי של הבנאדם, שלא הייתה לך כל ברירה = מבחן "יש ברירה, אין ברירה".
ביהמ"ש דוחה את טענת הכפייה, וזה ממחיש עד כמה ביהמ"ש לא מוכן לקבל טענה של כפייה כאשר אין איום פיזי.
אם הולכים יש בגישה של "יש ברירה, אין ברירה" – אז גם באלימות פיזית, יש לך ברירה. המקרה היחיד שאין לי ברירה – זה כשמישהו פשוט לוקח את היד שלי וחותם איתה על ההסכם.
המדיניות הזו מתערערת בפס"ד רחמים נ' אקספומדיה....
פס"ד רחמים נ' אקספומדיה
יש חברה שיש לה שטח שהיא משכירה אותו כדי לעשות ירידים עסקיים. יש חברה שרוצה לשכור את השטח. בדרך כלל שוכרים את זה בסכום פיקס. פה הם עשו את העסקה קצת שונה- כאחוז מהרווחים. העסקה נוסחה שחברה ב שוכרת מחברה א' את השטח ליומיים, החברה אחראית לתפעול הטכני של המקום, והחברה א' זוכה לחלק מהרווחים. אבל, ההוצאות עולות על ההכנסות. בעלת הקרקע מבינה שהיא הולכת להפסיד. ולכן, הם באים לחברה השנייה ודורשת שאת ההוצאות שאנחנו הוצאנו על היריד (שומרים וכו') – אנחנו רוצים התחייבות שלכם שאתם תשלמו לנו את זה. החברה שלא הצליחה למכור ביריד אומרת: ההסכם לא מדבר על כיסוי הוצאות, אלא כשיהיו רווחים. החברה אומרת: אם אננחו לא מקבלים יום X מכתב התחייבות – שערי היריד יהיו סגורים. עורכי הדין של חברה ב' עושים אסיפה בהולה. בסוף הם שולחים את ההתחייבות. חברה א' שולחת לחברה ב' חשבון – תשלמו לנו כיסוי הוצאות 750,000 ₪. וכאן יש לנו שני הסכמים. ההסכם השני צריך לבטל אותו עקב כפייה.
בית המשפט לא עשה דרמה. בית המשפט אומר דבק באותו מבחן – יש ברירה, אין ברירה. אבל, בהרשקיץ הייתה ברירה. פה לא הייתה ברירה. עורכי הדין אמרו להם שאין ברירה, ואם אתם רוצים שהיריד יפתח – אז האופציה היחידה זה לחתום.
אם מגדירים ברירה – "אתה יכול לא לקבל את זה בזמן, לספוג פיצוי" – בהרשקוביץ הציגו את השאלה – האם יש לך ברירה כ"לא לקבל את הדירה". ביהמ"ש מנסה לשכנע אותנו פעולה דרמטית אבל בעצם כן. פעם ראשונה הוא מקבל כפייה בעניין כלכלי. בפועל פס"ד אקספומדיה פותח פתח לאפשרות של טענות של כפייה כלכלית.
אם קוראים את השורות – לא קרה שום דבר דרמטי. אבל אם קוראים בין השורות – מאחורי איזון עובדתי, עולה גישה אחרת. גישה קלאסית עולה מהרשוקביץ – אתה לא צריך להתחשב. אקספומדיה – צריך לעשות כללים למשחק.
זה הופך להיות שיקול מדיניות.
פס"ד אקספומדיה הוא יותר מוצדק.
הבעיה של תיבת הפנדורה – גם אם הרשקוביץ הוא פס"ד רע – הוא יוצר וודאות. לעומת זאת, גם אם התוצאה באקספומידה היא תוצאה מוצדקת הוא פותח תיבה – בכל חוזה יש יחסי כוח. ככל שהצד שלך רוצה את העסקה יותר – בסוף אתה תכנע. בכל מו"מ יש מימד מסוים של יחסי כוח. ברגע שפתחת את הפתח לבטל חוזה בגלל כפייה כלכלית – מה הגבול בין מצב של כפייה כלכלית לבין המצב של להיכנע במו"מ. אספומדיה מחייב אותנו לחשיבה יותר עדינה – מתי הפעלת כוח היא גיטימית ומתי לא. אקספומדיה מבטא מדיניות שונה.
