יום שני, 19 בספטמבר 2016

בין המעולה למושל בנפשו - עו"ד נועם קוריס...

הרמב"ם כותב הקדמה למסכת אבות במספר פרקים – בפרק ו:

שמונה פרקים לרמב"ם פרק ו
בהפרש בין המעולה והמושל בנפשו.
אמרו הפילוסופים, שהמושל בנפשו, אף על פי שיעשה המעשים המעולים - הרי הוא עושה הטובות והוא מתאוה למעשי הרעות ומשתוקק להם, והוא ניפתל עם יצרו, ומתנגד במעשהו למה שיעירוהו אליו כוחו ותאוותו ותכונת נפשו, והוא עושה הטובות והוא מצטער בעשייתן. אבל המעולה - הרי הוא נמשך במעשהו אחר מה שיעירוהו אליו תאוותו ותכונתו, ויעשה הטובות והוא מתאוה ומשתוקק להן. ובהסכמה מן הפילוסופים, שהמעולה יותר טוב ויותר שלם מן המושל בנפשו. אבל, אמרו, אפשר שיעמוד המושל בנפשו במקום שהמעולה עומד בהרבה מן הדברים, ומדרגתו פחותה בהכרח, להיותו מתאווה לפועל הרע, ואף על פי שלא יפעלהו, אבל תשוקתו לו היא תכונה רעה בנפש. וכבר אמר שלמה כיוצא בזה, אמר (משלי כא, י): "נפש רשע איוותה רע". ואמר בשמחת המעולה במעשה הטובות, והצטער מי שאינו מעולה בעשייתן, זה המאמר (שם שם, טו): "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפועלי און". הרי זה מה שייראה מדברי התורה, המתאים למה שזכרוהו הפילוסופים.
וכאשר חקרנו אחר דברי החכמים בזה הענין, מצאנו להם, שהמתאווה לעבירות ומשתוקק להן - יותר טוב ויותר שלם מאשר לא יתאווה להן ולא יצטער בהנחתן. עד שאמרו, שכל מה שיהיה האדם יותר טוב ויותר שלם - יהיו תשוקתו לעבירות וצערו בהנחתן יותר חזקים, והביאו בזה מעשיות, ואמרו: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". לא די בזה, אלא שאמרו כי שכר המושל בנפשו גדול כפי שעור צערו במושלו בנפשו, ואמרו: "לפום צערא אגרא". ויתר על כן, שהם ציוו שיהיה האדם מושל בנפשו, והזהירו מלומר: אני בטבעי איני מתאווה לזאת העבירה, ואפילו לא אסרתה התורה, והוא אומרם: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי".
ולפי המובן מפשטי שני הדברים בתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה. ואין הדבר כן, אלא שניהם אמת, ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה. והן המצוות אשר יאמרו עליהן החכמים עליהם השלום: "דברים שאלמלי לא נכתבו ראויים היו לכותבן", ויקראון קצת חכמינו האחרונים אשר חלו חולי 'המדברים': 'המצוות השכליות'. ואין ספק כי הנפש אשר תתאווה לדבר מהם ותשתוקק אליו - היא נפש חסירה, וכי הנפש המעולה לא תתאווה לדבר מאלה הרעות כלל, ולא תצטער בהימנעה מהן. אבל הדברים אשר אמרו החכמים שהמושל בנפשו מהם יותר טוב ושכרו יותר גדול - הן המצוות השמעיות, וזה נכון, כי אלמלא התורה לא היו רעות כלל, ולפיכך אמרו שצריך האדם להניח נפשו על אהבתם, ולא ישים מונעו מהם אלא התורה.
והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו'; ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה': 'חוקותי', אמרו: "חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים 'שכליות' - ייקראו: 'מצוות', כמו שבארו החכמים.
וכבר התבאר מכל מה שאמרנוהו, אלו עבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר טוב ממי שישתוקק אליהן וימשול בנפשו מהן, ואלו מהן יהיה הדבר בהן להפך. וזה חידוש נפלא, והשלמה מופלאה בין שני המאמרים.

הרמב"ם מציב שני סוגי בני אדם:
1.       המעולה = חסיד: אדם מושלם שנולד טוב והוא לא צריך להתאמץ בשביל זה.
2.       הטיפוס שמשתדל = האדם המושל בנפשו: הוא נולד עם פגמים עם יצרים והם חולשות אנושיות אבל עם כח רצון והוא משתדל להגיע להישגים. מדובר באדם שכדי להגיע להתנהגות מוסרית ראויה או מעולה הוא זקוק למאמץ ניכר מפני שביסודו ובטבעו הוא לא איש כזה.
מי עדיף? הטיפוס הראשון או הטיפוס השני?
הרמב"ם מדבר על הפילוסופים בעולם הכללי: הם חושבים שהם מעדיפים את הטיפוס המושלם – הם אומרים שהמושל בנפשו עושה מעשים טובים אבל מכיוון שזה בא תוך כדי מאבקים, הוא בסופו של דבר חי חיים שהם מלאי תסכול וצער. לעומתו, המעולה, מלא תשוקה לעשות את הטוב והמעולה הוא טוב יותר ושלם יותר מהמושל בנפשו וזאת מהסיבה שהפילוסופים לא מעדיפים את השורה התחתונה אלא את התהליך – אדם שהוא נאבק במהלך הדרך ביצרים וכו'... (בסופו של יום האדם הזה לא מזדהה בתוך עצמו עם המעשים המוסריים שהוא עושה) הוא מבחינתם לא ראוי ולכן הם סוברים שעדיף את המעולה או החסיד כיוון שהתהליך המוסרי שלו הוא חלק.
עצם העובדה שלאדם יש יצר ותשוקה לעשות את הרע גם אם בסופו של דבר הוא לא עשה את זה, זהו רוע בעיני הפילוסופים, ולכן הם מעדיפים את המעולה על המושל בנפשו.

הרמב"ם מדבר על דעות בתוך העולם היהודי: ניתן למצוא מקורות שמזדהים עם הכיוון של הפילוסופים. לדוגמא: שלמה המלך בספר משלי בשני פסוקים:
1.       "נפש רשע איוותה רע": מציגים רשע שנפשו מתאווה לעשות רע – כלומר מי שיש לו תאווה או רצון לעשות את הרוע אפילו אם הוא לא עושה אותו (כי הוא משל בנפשו) הוא מוגדר כרע.
2.       "שמחה לצדיק עשות משפט, ומחתה לפועלי און". האדם הטוב שעושה את המוסרי שמח במעשיו והאדם הרע עצוב במעשיו. הפסוק הזה מתאר את העולם הנפשי של הצדיקים לעומת הרשעים – הצדיק שמח במעשיו ולעומת זאת "פועלי האוון" – פועלים במצב נפשי אחר – מתוך פחד או שבר או דכדוך.
הרמב"ם אומר שגם הפסוק הזה אומר שהשאלה אם אתה מזדהה עם המעשה הטוב שלך או לא היא קריטית – צדיקים מזדהים עם מעשיהם הטובים ואילו הרעים לא, דהיינו גם המבחן המנטלי הוא חשוב. כלומר, שני הפסוקים הללו מורים על כך שיש חשיבות לא רק לשורה התחתונה ולתוצאה אלא יש חשיבות גדולה גם למהלך המנטלי של האדם המוסרי. לסיכום, הפילוסופים ושלמה המלך מעדיפים את המעולה על המושל בנפשו. שלמה המלך תואם את עמדת הפילוסופים. יש משמעות לפנימיות של האדם ולא רק לפרקטיקה.

עפ"י הרמב"ם, מול עמדת הפילוסופים שהעדיפו את המעולה, יש את עמדת החכמים או חז"ל שהעדיפו את המושל בנפשו: המושל עדיף מהמעולה כיוון שהאתגר שלהם גדול יותר – הם מעדיפים דווקא את האדם שמשתדל ומתאמץ יותר.

הרמב"ם יוכיח בשלוש פזות שאכן בספרות חכמים ניתן למצוא ביוטיים לעניין הזה שהם מעדיפים את מי שמשתדל:
1.       פזה ראשונה: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו": ישנם פירושים שונים למשפט הזה אבל הרמב"ם מבין את המשפט הזה כך- מי שייצרו גדול יותר ובכל זאת הוא מצליח למשול בו ולהתגבר עליו ולכן הוא גדול מחברו – היצר שלו גדול יותר ובכל זאת הוא הצליח להתגבר עליו. בפזה זאת, הרמב"ם אומר שהחכמים צריכים לתת ציונים מי גדול יותר והם מעריכים יותר את מי שיש לו יצר גדול יותר – הוא יקבל ציון גבוה יותר.
2.       פזה שנייה: "לפום צערא אגרא" = לפי הצער השכר: הרמב"ם אומר שבפזה זאת  לא רק נותנים ציונים במלים אלא פה נותנים העדפה אופרטיבית של הכובש – השכר של הכובש הוא גדול יותר מהשכר של המעולה מפני שהוא עומד באתגרים קשים יותר. בסופו של דבר, מביאים לידי ביטוי את הסטאטוס המוסרי בשכרו – צער גדול יותר, שכר גדול יותר. פזה זאת עברה מהמישור ההצהרתי למישור המעשי של הגמול.
3.       פזה שלישית: "רבן שמעון בן גמליאל אומר, לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערוה, אלא אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". עד כאן דיברנו על הצהרות או תגמולים ועכשיו מדובר בדרישה מוסרית או חינוכית – דורשים מהאדם להכניס את עצמו לגישה המוסרית. אדם צריך להכניס את עצמו למצבים שיש לו יצרים ותשוקות אבל הוא מתגבר עליהם. הרמב"ם אומר שהחכמים ציוו שהאדם יהיה מושל בנפשו – זו הדרך הראויה. זו הנורמה. לדוגמא: אדם שמציעים לו צ'יזבורגר צריך לזרוק את זה באופן ספונטני או להגיד דווקא בא לי מאוד אבל אני מתגבר על ייצרי – הרמב"ם אומר שחכמים הזהירו לא להשתמש בדפוס הראשון – חזיר הוא כל כך מגעיל שבכלל לא צריך הלכה או מצווה בשביל זה אבל. דוגמא נוספת: גילוי עריות הוא כל כך מגעיל וברור מאליו שלא עושים זאת ולא צריך מצווה לכך. הרמב"ם אומר שזה לא נכון, אלא תגיד 'למה לא?' אבל אני מתגבר – אנחנו מקיימים את המצוות לא בגלל שזה המוסר הטבעי שלנו אלא יש לנו תשוקה לעבור את על המצוות הללו אבל אלוהים גזר ולכן אנחנו נשארים שומרי מצוות או חכמים. כלומר, בפזה זאת מדובר בציווי של ממש ברמה המעשית היומיומית.   

הרמב"ם אומר שמצד אחד הפילוסופים ושלמה המלך לימדו שאנחנו מעדיפים את עולמו הפנימי של האדם. מצד שני, העמדה של החכמים היא הפוכה, ומה שמעניין זה מבחן התוצאה ומבחן התוצאה לאחר שעמדת באתגרים – דווקא אדם שבעולמו הפנימי עמד בלחצים הוא עדיף בעיננו – כלומר הם מייחסים חשיבות גם לדרך.

הרמב"ם נמצא בדילמה: הרמב"ם אמון גם על החכמים וגם על הפילוסופים – כיצד הוא פותר את הסוגייה?
הרמב"ם מגייס את מיטב יכולותיו וכישורונותיו ומגיע למסקנה הבאה: "ולפי המובן מפשטי שני הדברים בתחילת המחשבה, הרי שני המאמרים סותרים זה את זה": כשחושבים על זה בפשוטם של דברים יש סתירה אבל במחשבה מעמיקה אין שום סתירה: "ואין הדבר כן, אלא שניהם אמת, ואין ביניהם מחלוקת כלל. וזה, שהרעות אשר הן אצל הפילוסופים רעות - הן אשר אמרו שמי שלא יתאווה להן יותר טוב ממי שיתאווה להן וימשול בנפשו מהן, והם הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות, כשפיכות דמים, וגניבה, וגזל, והונאה, והזק למי שלא הרע, וגמול רע למיטיב, וזלזול הורים, וכיוצא באלה":

הרמב"ם אומר שיש שני סוגים של נורמות:
1.       נורמות שמקור ההסמכה שלהן או המחויבות שלנו אליהן היא בגלל המוסר הטבעי – הדברים המפורסמים אצל בני האדם כולם שהם רעות – מוסכמות אנושיות אצל כל בני האדם שהם מעשים בלתי ראוים. לדוגמא: שפיכות דמים – כל חברה אנושית חושבת ששפיכות דמים היא דבר פסול, גניבה, גזל, הונאה, היזק למי שלא הרע, לגמול רע למיטיב, זלזול בהורים – כל הנורמות הללו מוסכמות על כל בני האדם – אלו הן נורמות שהן אתוסצנטריות – מרכז ההסמכה שלהן הוא האתוס – המוסר. לגבי הסוג הזה של המצוות (האתוסצנטריות), לגביהן אמרו הפילוסופים שהיחס הראוי שלך לאותן נורמות צריך להיות יחס של אדם מעולה – חסיד. כלומר, יש למלא את הנורמות הללו ללא כל פקפוק – לא יכול להיות שאדם ימלא אחר הנורמה של שפיכות דמים כי כל כך בא לו להרוג אבל הוא מתגבר על היצר הזה. ולכן, כאשר הפילוסופים אמרו שהאנשים צריכים להיות מעולים הם התכוונו לסוג הזה של הנורמות, דהיינו מדובר במצוות שכליות. על פי הרמב"ם הנורמות הללו גם אם הם לא היו כתובות בתורה אז היינו צריכים לכתוב אותן כי הן מובנות מאליהן. החכמים האחרונים (בין היתר הרס"ג) ביחס מצוות השכליות למצוות האתוסצנטריות ברור שאדם צריך לקיים אותן באופן טבעי. אדם שיש לו יצר להרוג הוא אדם פסול.
2.       הדברים שאמרו החכמים הם כיוונו למצוות השמעיות – המצוות התיאוצנטריות השמעיות אלה הן מצוות שאתה לא מרגיש דחף פנימי לקיים אותן, אתה עושה אותן כי האל ציווה. אתה לא מקיים אותן מתוך דחף פנימי אלא מתוך צו האל ולגבי המצוות הללו החכמים צודקים כי אלמלא התורה הן לא היו  מתקיימות. הרמב"ם אומר שמה שצריך להיות מרכז הכובד הוא הציות מול התורה והעניין הטבעי הוא לא רלבנטי. על כך נאמר שעדיף המושל בנפשו – הוא רוצה לעשות אחרת אך הציות לתורה מונע זאת ממנו.

השאלה מי עדיף? הרמב"ם אומר ששניהם צודקים וכל אחד דיבר על גזרה אחרת במערכת המוסרית – הפילוסופים דיברו על המצות השכליות שהמוסר הטבעי מחייב אותן. לעומת זאת, המצוות השמעיות הן מצוות שהמוסר הטבעי לא מחייב אותן ולכן הגישה הנכונה היא הגישה של החכמים בהקשר אליהן – מקיימים אותן מתוך ציות לצו האל.

אבל השאלה הנשאלת היא האם יש לרמב"ם הוכחה? האם ניתן להוכיח שהחכמים דיברו על המצוות השמעיות ושהפילוסופים דיברו על המצוות השכליות?

"והתבונן בחכמתם, עליהם השלום, ובמה המשילו. שהוא לא אמר: לא יאמר אדם אי אפשי להרוג את הנפש, אי אפשי לגנוב, אי אפשי לכזב, אלא אפשי ומה וכו'; ואמנם הביא דברים כולם שימעיים: בשר בחלב, ולבישת שעטנז ועריות. ואלה המצוות וכיוצא בהן הן אשר יקראן ה': 'חוקותי', אמרו: "חוקים שחקקתי לך ואין לך רשות להרהר בהם, ואומות העולם משיבין עליהן, והשטן מקטרג עליהן, כגון פרה אדומה ושעיר המשתלח" וכו'. ואותן אשר קראון האחרונים 'שכליות' - ייקראו: 'מצוות', כמו שבארו החכמים".
אותן מצוות שצריך לקיים מתוך צו האל – הדוגמאות שהם נתנו הם דוגמאות של מצוות שמעיות – לדוגמא: איסור אכילת בשר וחלב, איסור על לבישת שעטנז ואיסור על גילוי עריות – הרמב"ם שואל למה החכמים הביאו דווקא את הדוגמאות הללו? הרמב"ם אומר שהם לא הביאו דוגמאות של נורמות טבעיות כמו רציחה, גניבה או גזל כיוון שאלו הן נורמות טבעיות וברורות. כל הדוגמאות שהם הביאו הן דוגמאות של מצוות שמעיות (נקראות גם חוקים לעומת מצוות שכליות שנקראות מצוות)– לכאורה, אין שום סיבה למה לא לאכול בשר וחלב מבחינת המוסר הטבעי. לבישת שעטנז – זו אחת המצוות שהכי קשה להסביר אותה (מדוע אסור ללבוש צמר ופישתן?). הרמב"ם טוען שגם גילוי עריות היא מצווה שמעית ולא שכלית. לדידו, אין שום סיבה טבעית מדוע לא לעשות זאת. המרצה מעיר שיש כאן הבדל בין חכמי אשכנז לספרד. חכמי אשכנז סברו שגילוי עריות זה דבר פסול גם ברמה המוסרית. חכמי ספרד, שחיו בארצות המוסלמיות לא חשבו כך והיה מדובר בדבר שהיה קיים בימי הביניים בארצות אלה. לכך לטענת הרצה חכמי ישראל שחיו בארצות אלו חשבו שמדובר במצווה שמעית.

"וכבר התבאר מכל מה שאמרנוהו, אלו עבירות יהיה מי שלא ישתוקק אליהן יותר טוב ממי שישתוקק אליהן וימשול בנפשו מהן, ואלו מהן יהיה הדבר בהן להפך. וזה חידוש נפלא, והשלמה מופלאה בין שני המאמרים".
הרמב"ם נותן לעצמו ציון נפלא ואומר שמדובר בחידוש מופלא והשלמה מופלאה בין שני המאמרים. הוא אומר שהוא הצליח ליצור השלמה מופלאה בין שני המאמרים.

הרמב"ם בסופו של דבר השתמש בחידוש של הרס"ג שעשה את ההבחנה בין המצוות השמעיות לשכליות. הרמב"ם טוען שזה לא חידוש. רס"ג אמר שמקור ההסמכה שלהן הוא המוסר הטבעי ויש מצוות שההסמכה אליהן הוא מקור האל. הרמב"ם מוסיף על כך - הוא אומר שהמוטיבציות של כל אדם דתי צריכות להיות משני סוגים:
1.       למצוות השכליות צריכה להיות לו מוטיבצה דתית מסוג אחד של לפעול מתוך הזדהות וכו'.
2.       למצוות השמעיות צריכה להיות מוטיבציה מסוג אחר.
כלומר, כל אדם צריך לשאול את עצמו האם המצווה היא שכלית או שמעית ולתרגם אותה למוטיבציה.

רס"ג דיבר ברמה העקרונית שיש סוגי מצוות. הרמב"ם לוקח את זה ליומיום הקיומי הדתי. מוטיבצית הקיום שלך משתנה לפי סוג המצווה. [המרצה מעיר שבמורה נבוכים רואים שהרמב"ם סובר שיש הגיון בכל המצוות, גם באלה השמעיות. אך לא כל המצוות הן כאלה]
פורסם על ידי ב-

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

הירשם ל- תגובות לפרסום (Atom)