חובות הבנק כלפי הלקוח
- דיני התקשורת
- נועם קוריס עו"ד - עיריית נתניה
- מינוי אפוטרופוס לרכושו של בן משפחה:- משרד עורכי ד...
- משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' - הקרן לנפגעי השוא...
- נועם קוריס עו"ד - אל סם
- משרד עו"ד נועם קוריס ושות' - שירותי תברואה
- נועם קוריס עו"ד - עיריית אשדוד
- נועם קוריס עו"ד - ראפ בע"מ
- נועם קוריס עו"ד - עיגולי שמחה " לכל אדם יש עיגול כ...
- עו"ד נועם קוריס - חב' ניופאן
- עו"ד נועם קוריס - לא לאלימות נגד נשים
- וואלה נלחמת נגד א.ג ניו אפרוצ' בגין שליחת ספאם...
- עו"ד נועם קוריס - חב' בזק
- עו"ד נועם קוריס - בית השנטי
- עו"ד נועם קוריס - ברדר
- נטל ההוכחה בתביעה על פי שטר עורך דין נועם קוריס, מ...
- משרד עורכי דין ומגשרים נועם קוריס
- משרד עורכי דין נועם קוריס - חב' אינטרספייס
התאבדות כלכלית
האם לבנקאי שמאבחן שלקוחו/מיופה הכח שלו משקיע בעסקאות ספקולטיביות בלבד, גורם הפסדי עתק לכספים שבחשבון, מתנהל בניגוד ליעוץ שניתן לו, קמה חובה למנוע מלקוח "התאבדות כלכלית" ומכח מה?
פס"ד אורלי הרן שאלה זו נדונה בפסק-דינה של ד"ר דרורה פלפל במסגרתו נדונה תביעה כספית שהגיש בנק מזרחי-טפחות נגד לקוחתו בגין חובות שנוצרו בחשבון אותו ניהלה אצלו. העובדות בתמצית הן אלה: הלקוחה היא אישה בגירה ומשכילה, בעלת תארים אקדמיים במשפטים ומינהל עסקים, שחלתה בסרטן ועברה בעת הרלוונטית טיפולים כימותרפיים. היא העניקה לבנה ייפוי-כוח לבצע פעולות בחשבון בנק ייחודי אותו פתחה לצורך פעילותו בו, לרבות פעולות המוגדרות "בסיכון גבוה" (השקעות בניירות-ערך ומכשירים פיננסיים שונים). במשך תקופה של כשלוש שנים ביצע הבן פעולות ספקולטיביות בחשבון, הכרוכות "בסיכון כספי בלתי מוגבל". פעולות הבן הובילו להפסד כל כספיה של הלקוחה בחשבון וליצירת חובות כלפי הבנק בסכום העולה על 12 מיליון ש"ח. באופן תקדימי, קבע בית-המשפט, כי "הבנק אמור לשמש אפוטרופוס למתאבד הכלכלי", והטיל עליו אחריות למניעת "התאבדותו הכלכלית" של לקוחו מכוח הדוקטרינה של אשם-תורם כמו כן, היתה אנלוגיה לחוק לא תעמוד על דם רעך הבנקאי המיומן, שרואה, סדרה רצופה ומתמשכת של פעילויות שמרוששות את בעל החשבון, האם הוא כחב חובת אימון מוגבר לבעל החשבון, לפי הפסיקה, ומכח הסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי) אמור לגרום למניעת ההתאבדות הכלכלית ע" סירוב לרכישה בלבד. יחד עם זאת, המדובר באדם בוגר, שחשבונו צבר כספים, והוא זכאי להחליט מה לעשות בכספיו, בין אם שמע את יעוץ הבנקאי, בין אם לא הפנימו, ובין אם פעל בניגוד ליעוץ שניתן לו. הבנק אינו אפוטרופוס לכספי לקוחותיו ולא יכול לפגוע באוטונומיה הכלכלית שלהם. לדידה של פלפל, אם הבנק רואה התאבדות כלכלית הוא צריך להתערב. ואז מכוח 39 לחוק החוזים הבנק היה צריך לסרב לבצע את הפקודות של הבן ולעצור את החשבון. הוא אמנם עצר את החשבון אך רק כאשר זה פגע בבנק עצמו, לאור האמור נקבע כי הבנק יישא במחצית ההפסדים שנגרמו ללקוחה. במסגרת הערעור שהגישו שני הצדדים, ביטל בית-המשפט העליון (השופטים חיות, שהם וברון) את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בהכרעה על דרך הפשרה, על-פי המוסכם בין הצדדים יבוטל פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומסכום החוב המקורי יופחת סכום הנע בטווח שבין 10% ל-30% בגין אשם תורם של הבנק ליצירת החוב. מה למדים מכך? פלפל "אשם תורם" הוא מושג בדיני חוזים, שמשמעו חלוקת אחריות בחוזים בין הצדדים לחוזה - ובמקרה שלנו חלוקת אחריות בין הבנק לבין גברת הרן. חלוקת האחריות היא לעניין חוב האשראי שנוצר בחשבון, שהפך את החשבון לחשבון דביטורי. כלומר, הבנק הסכים, בגלל אשמתו, שלא יוחזר כל החוב. העובדה שבנק המזרחי הסכים לפשרה שבה יש לייחס לו אשם תורם, קרי, אחריות לחוב שנוצר, אומרת דורשני. ובמילים אחרות, הבנק הודה כי חלה עליו חובת זהירות כלפי גברת הרן. התוכן של חובה זו הוא שבשלב מסוים הבנק היה חייב להפסיק את הפעילות בחשבון, כדי שלא לגרום להתאבדות כלכלית של לקוח. אבל הבנק לא מעוניין "בשם" שניתן לחובה זו, מסיבותיו הוא. הבנק גם לא בדק את האינטרס של הלקוח, אבל בדק את האינטרס של עצמו, כשעצר את המשך מתן האשראי בסוברו שזה עלול לסכנו. בעליון, הבנק לא התדיין על עצם העיקרון של חובת הזהירות, אלא על "השווי" של אי-הפסקת האשראי בחשבון. בהתנהלות המשפטית הרגילה מדובר בהפחתה של אחוזי חיוב, ומכאן שלא היה צורך "לבטל" את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אלא לבקש להקטין את אחוזי האשם התורם, כפי שנעשה בדרך-כלל. העתירה לבטל את פסק הדין נבעה מן הסתם מכך שהבנק לא היה מעוניין שיתקבע בתודעה המשפטית מצב שקובע כי מוטלת עליו חובה קונקרטית מכוח היחסים החוזיים - חובה שתוארה כעצירת אשראי למתאבדים כלכלית, אפילו אם פעילותם גורמת לבנק לרווחים בצורה של עמלות. נראה כי קיום אפשרות קונקרטית כזו - עצירת אשראי וכן רווחיו - בנוסף לכל החבויות "הידועות" הכלליות יותר, של אמון, יושר, מהימנות והיעדר רשלנות, משום מה הפריעה לבנק. מחיקת שם אינה מחיקת חבות, ומכאן שהלכת המחוזי לא בוטלה. מה "שניטל" ממנה זה השם. החבות הוכרה כחבות קונקרטית חיה וקיימת - הן על-ידי העליון, שהיה נכון לאמץ את מושג האשם התורם להתנהלותו של הבנק; והן על-ידי הבנק, שהציע מיוזמתו ניסוח מעין זה.
חובת הגילוי- כללי
המצב המשפטי
חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א - 1981 קובע בסעיפים 3 ו–5 הרלבנטיים לענייננו באלו המילים:
"איסור הטעיה" לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל–פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל ענין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה); בלי לגרוע מכלליות האמור יראו ענינים אלה כמהותיים: המהות והטיב של השירות;
"גילוי נאות" הנגיד רשאי, לאחר התייעצות עם הועדה המייעצת ובאישור שר האוצר, לקבוע בכללים חובה על תאגידים בנקאיים, לפי הפירוט והדרך שנקבעו בהם -לגלות ללקוחותיהם כל פרט מהותי לגבי תכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהם נותנים והסיכונים הכרוכים בו;
חובת הגילוי מחייבת את הבנק להיות מוכן לענות תשובה מקצועית לכל שאלה ושאלה. חוסר המידע בו לוקה הלקוח למעשה מהווה חוסר שוויון בין הצדדים. הלקוח לא תמיד יודע להעריך את משמעות העסקה דבר זה יוצר פער גדול בין הבנק ללקוח, ובכך גורם לתלות של הלוח בבנק. אי לכך ובהתאם לזאת, ראוי שלא להסתפק בהטלתה של חובת גילוי צרה על הבנק, המסתכמת במסירת נתונים ועובדות.[1] הבנק למעשה כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק אל מול הלקוח, כמו גם את עוצמת ההשפעה הנודעת להתנהלותו ביחס למשק כולו. העוצמה זו של הבנק מונעת מן הלקוח, במקרים רבים, יכולת להתמודד עם הבנק בצורה שווה. הבנק מחויב לפעול בתום לב, לא להטעות את מקבל השירות, לגלות כל פרט בעל חשיבות לשירות הניתן ולא פחות חשוב – עליו לפרט את מכלול הסיכונים הכרוכים בשירות זה.[2] הבעייתיות שמתעוררת היא במקרה שבו הבנק מגלה יותר מידי, לעיתים הלקוח לא מצליח לקלוט מעודף מידע. הצורך הוא למעשה בחובת הגילוי והקליטה. אי הבנה טכנית עלולה להיווצר אצל לקוחות בבואם לבצע עסקה בנקאית ובכך עלול להיות מואשם הבנק. על הבנק להסביר ללקוח בצורה שבה כל אדם סביר אחר יוכל להבין כמו גם בשפה פשוטה ובקריאת המסמכים הרלוונטיים לעניין לשמו הגיעו.[3] עפ"י השופט ויתקין בעניין הרשקו,[4] אם ההסבר שניתן ללקוחות ע"י פקיד הבנק הינו לקוי, גם במידה והיה להם ייעוץ מומחה חיצוני משלהם, לא פוטר את הבנק מחובתו להסביר להם את העסקה בצורה השווה לכל נפש על כל החיובי וגם על כל השלילי שבה מבחינתם. כמו כן, הבנק צריך להיזהר ממסירת עודף מידע שעלול לבלבל את הלקוח ובכך לפגוע בקליטתו. חובת הגילוי המוטלת על בנק כלפי לקוחותיו היא רחבה יותר מזו המוטלת על צדדים לחוזה רגיל, ובייחוד כאשר מדובר בגילוי עובדות הקשורות קשר ישיר למהות העסקה.[5] חובת הגילוי, חיונית גם לביסוסה של הטעיה על דרך של מחדל, עשויה לנבוע גם מכוח נוהג. הנחיות המפקח על הבנקים, אמנם אינן בבחינת דין מחייב, אך הן דוגמא לנוהג, שראוי להחילו על מערכת היחסים שבין הבנק לבין לקוחותיו. חובת הגילוי הבנקאית חלה לא רק על מסירת נתונים יבשים בנוגע לעסקה שעומדת על הפרק – אלא מחייבת את הבנק גם להסביר ללקוח את מהות העסקה שהוא עומד לבצע, על ההיבטים המשפטיים שלה. חובת הסבר מצד הבנק קיימת בכל זמן בו ניתן לצפות כי הלקוח אינו מבין עניין שהוא מהותי מבחינתו. הבנק חב בזהירות יתר על מנת למנוע הטעיה. הבנק נדרש לגלות מקצועיות גבוהה והגינות מרבית במטרה להגן על האינטרס של הצד השני, ומכאן צומחת חובת ההסבר. קיימים מקרים שבהם תוטל חובה על הבנק לייעץ לצד השני ולהסביר לו את מהות העסקה, אף אם הוא אינו פונה לבנק לשם קבלת הסברים, הבנק צריך להניח כי הלקוח אינו מבין עד כמה הדבר חיוני בעבורו. כאשר מגיע לקוח ומבקש לערוך הסכם התקשרות עם הבנק, חובתו של הבנק לתת הסברים מספקים באופן שווה לכל אדם, אלו נובעים למעשה מרמת הציפיות שיש ללקוח מן הבנק וכן מיחסי הכוחות ביניהם שכן, כאשר מדובר בבעל מקצוע מיומן מול הדיוט, וכאשר נשוא ההתקשרות המורכב הוא בתחום התמחותו של בעל המקצוע, חבויות הגילוי וההסבר גדלות, לאור עדיפותו של בעל המקצוע לגבי רכישת המידע, הבנתו ויישומו. מכאן גם ברור כי קיימים הבדלים פרסונאליים. כמו למשל אדם החותם באופן פרטי לבין מנהל חברה, הגוררים שינויים בהיקף החבות. גם אם הבדלים אלה מצמצמים את רמת חובת ההסבר הם אינם מוציאים את הלקוח הבקיא יותר לגמרי מתחולת החובה. [6] חובת ההסבר מתייחסת לנתונים חיצוניים לחוזה וגם לתוכן החוזה עצמו. אם במקרה רגיל ניתן ללמוד מנוסח המסמך את מהותו, אז לגבי חוזה בנקאי חלה חובת ההרחבה. על הבנק להסביר למתקשר באופן ראוי ובהיר את משמעות המסמך שעליו הוא עומד לחתום, את היקף תחולתו ואת תוצאותיו האפשריות, כמו כן, לבנק אסור להסתמך על נוסח ההסכם בלבד.
חובת הגילוי- כלפי הערב
מה דין בנקאי שלא גילה לערב או לממשכן, שבעת שהחתימו מי מהם על כתב ערבות או שטר משכנתא(או משכון) כבר היה לחייב העיקרי חוב עבר? נבחן שאלה זו על רקע שני פסקי–דין אחרונים של ביהמ"ש העליון.
פס"ד סולטאני- סולטאני משכן לטובת הבנק את זכויותיו בנכס מקרקעין לצורך סיוע לבניו בניהול מפעל משפחתי אשר היה ממוקם בנכס. הממשכן טען כי הבנק לא טרח לעדכן אותו טרם חתימתו על שטר המשכנתא לגבי יתרות החוב הגבוהות בחשבונות הבנק של הבנים ושל המפעל. המחוזי היה בדעה כי מאחר והבנק לא עמד בחובת הגילוי לגבי חובות קיימים בחשבונות שבגינם ניתן האשראי, אזי הבנק יערוך תוך 30 יום מהיום חישוב יתרות החובה המדויקים שהיו בחשבונות שלטובתם נערכו שטרי המשכנתא. יתרות חובה אלה לא ייתפסו במסגרתה של המשכנתא ויקוזזו ממנה בערכים נכונים ליום הקיזוז, בכפוף להערה זו שטרי המשכנתאות שרירים וקיימים. אין מחלוקת שהבנק חב חובת גילוי בגין עובדות שהיו יכולות להשפיע על עצם ההתקשרות שבין הצדדים. חובת זו נובעת הן מכח סעיפים 3 ו–5 לחוק הבנקאות והן מכח סעיף 12 לחוק החוזים. אין גם מחלוקת שחוב עבר, הינו נתון משמעותי ביותר לנכונות לחתום על שטר משכנתא. עמדת ברק בעליון: מחד גיסא - אילו נמסר לערב/לממשכן, שעוד בטרם יבשה הדיו על הסכם הערבות/המשכון, עליהם לשלם לבנק סכום של 275,000 ₪, ספק רב וגם ספק סביר אם מי מהם היה חותם על מלוא ההסכם שהוגש לו. בעוד שאותו ערב/ממשכן כן היה מוכן לחתום במידה ומדובר היה ביתרה שלילית אפס בעת החתימה. מאידך גיסא - ניסיון החיים מלמד כי בנקים אינם "נעולים" דווקא להחתים ערב/ממשכן בודד על מכלול החיובים. יש חוזים בהם הערב/הממשכן מתחייב לשלם רק מחצית הסכום; יש חוזים בהם הערבות מוגבלת למועדים מסוימים; ויש וריאציות נוספות אפשריות; כך שלא ניתן לאמר, שגם מבחינת הבנק, המדובר בעיסקה כוללת של הכל או לא כלום, שהרי את "החסר" בבטחונות, הוא יכול להתנות בקבלת ערבות או מישכון נוספים לגבי סכומים ו/או נכסים נוספים. בית המשפט העליון לא קיבל את עמדת ביהמ"ש המחוזי והפך את ההלכה בדבר פיצול בפועל של המשכנתא ומניעות מלגבות את חובות העבר מכוחה. "הגם שבנסיבות המקרה שבפני ניתן היה לכאורה להבחין בין החובות שהיו קיימים עובר לחתימה על שטרי המשכנתא לבין החובות שנוצרו לאחר מכן, איני סבור כי ניתן לבצע הפרדה מלאכותית בין החובות לסוגיהם ולבטל את המשכנתא רק בהתייחס לחובות "העבר" כאשר המשכנתא תעמוד בתוקפה ביחס לחובות "העתיד" כפי שעשה בית המשפט קמא. הפרדה זו מנוגדת להלכה הפסוקה במסגרתה קבע בית משפט זה, לא אחת, כי היא אינה אפשרית"
למסקנה זו הגיע ביהמ"ש העליון על סמך דוגמאות הדנות בביטול חוזה מכר עקב הטעיה; שם נקבע אכן, כי המדובר בפועל ב"הכל או לא כלום", כלומר אם שטר המשכנתא בטל כי אז הוא במלואו לאור אי מילוי חובת הגילוי. סעיפי ההטעיה הרלוונטיים שצוטטו היו: סעיף 15 לחוק החוזים , וסעיף 5 לחוק הבנקאות. פסה"ד לא התמודד עם ערכים משפטיים מתחרים, כמו: אפשרות עשיית עושר של חותם כתב הערבות; או העקרון שאדם יודע על מה חתם, והאם אחד מערכים אלה גובר על ערך הגילוי הנאות ועד כמה. באוביטר, התייחס ביהמ"ש העליון שם לאפשרות העקרונית לבטל חלקים בחוזה מכח סעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, ולעמדתו בנסיבות ומכיוון ש: "ניתן בהחלט להניח כי המנוח, אילו ידע את הדבר, לא היה מסכים לשעבד את נכס המקרקעין," לא ניתן היה להפריד את חלקי שטר המשכנתא, ולכן ניתן היה לבטל רק את כולו.
מסקנת ביניים והצעה לפתרון - כל אחת מהערכאות התייחסה לרובד משפטי אחר:
ביהמ"ש המחוזי - התייחס לאפשרויות הגלומות בסעיף 12 (חלק כללי) לחוק החוזים. ללא ביטול ההסכם, אלא למניעת הצד המפר מלתבוע בגין מלוא סעיפיו.
ביהמ"ש העליון - התייחס לביטול חוזה משכנתא בעיקר מכח סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי) ועד כמה ביטול זה תופס חלקית או במלואו.
בסיטואציה מעין זו, של אי גילוי חוב עבר, שני הרבדים אפשריים ליישום, כשהשאלה הנשאלת היא,–במה מעונין הצד שנפגע, האם הוא מעונין בביטול כל החוזה, או האם הוא מעונין רק בביטול בפועל של חלק העבר.
בפס"ד סולטאני, כמו גם בפס"ד בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, התייחס ביהמ"ש העליון לרובד ההטעיה, בין מכח הוראות הסעיפים 3 ו - 5 לחוק הבנקאות ובין מכח סעיף 15 לחוק החוזים. תשתית משפטית המבוססת על רובד זה, אכן יכולה וצריכה לגרום לביטול כל המסמך המשפטי שנוצר בגינו, אא"כ הוא ניתן להפרדה מכח סעיף 19 לחוק החוזים, והתמלאו תנאי הסעיף, מבחינה עובדתית. (שחוזה לא היה נכרת בסיטואציה מעין זו, וכי החלק המוטעה בוטל). בד בבד - כאמור לעיל, קיימת אפשרות לעשות שימוש בהוראות סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי) שנושאו הוא היעדר תום לב בשלב המו"מ לקראת כריתתו של חוזה. משמעות השימוש בסעיף 12 לענייננו היא: שהצד שהפר את חובת הגילוי, יהיה באותו מצב שבו היה אילו קיים את חובת הגילוי. במקרה הנוכחי, מבחינה עובדתית (גם לפי עמדת ביהמ"ש העליון), סביר להניח שסולטאני לא היה מתקשר בהסכם משכנתא מעין זה, לגבי חובות העבר. מכאן שקיימת מניעות לתובעו בגין חובות העבר. אי גילוי חוב עבר, יכול ליתן בידי הצד התמים שתי אפשרויות:
לטעון לביטול מלוא החיוב שנוצר בגין אי הגילוי, ובכך יש מקבילה למעשה לסעיף 15 לחוק החוזים. "הסיכון" בבחירת אופציית הביטול הוא, שאז יש לבחון את התנאים שבסעיף 19 לחוק החוזים קרי: אם החוזה ניתן להפרדה, ומתי ניתנה ואם ניתנה הודעת ביטול.
או לטעון טענת מניעות כלפי אותו חלק מהחיוב, לגביו לא בוצעה חובת הגילוי. במקרה האחרון, המסמך קיים, אבל אין אפשרות לתבוע על מלואו, - אלא רק לגבי חובות שנוצרו לאחר חתימת המסמך, ולא לגבי חובות עבר הכלולים בחשבון שלא גולו, עובר לחתימה. סעיף 19 לחוק החוזים לא חל, ואין גם צורך לשלוח הודעת ביטול.
ביסוס פסה"ד על סעיף 12 לחוק החוזים, מאפשר לדון בהתנגשות בין ערכים משפטיים מתחרים כמו: החזקה שאדם יודע על מה הוא חתם, מול חובת גילוי רחבה ופרטנית של הבנקאי, ונושא של עשיית עושר ומשמעותו; קיימת אפשרות שביהמ"ש ידרג ערכים אלה עפ"י הנסיבות.
מסד משפטי נוסף שתוצאתו יכולה להיות דומה לתוצאת מניעות היא שהפרת חובת הגילוי מטעם הבנקאי, משמעה רשלנות, וגם הפרת חובה חקוקה (החובה למסור מידע רלבנטי, עפ"י הוראת חוק הבנקאות (שירות ללקוח)). היקף הרשלנות ושקלולה הכספי יהיה אותו סכום של חוב עבר, שלא גולה לחותם שטר המשכנתא/כתב הערבות. שימוש בהוראת סעיף 12 לחוק החוזים, מאפשר מתן פתרון משפטי נכון וצודק להתמודדות קיימת של ערכים משפטיים, לכאורה בני משקל שווה; ההחלטה תתייחס לשאלה איזה ערך יגבר, וכיצד יאוזנו ערכים אלה לתועלת הכלל, בסיטואציה נתונה. תוצאה צודקת: אי עמידה בחובת גילוי פועלת לרעת המפר, במובן זה שפגיעה בחובת נאמנות המוטלת על הבנקאי תתגבר על כל ערך אחר של: ידיעת הכתוב ו/או עשיית עושר (למעט זדון); ולכן המפר יהיה באותו מצב שבו היה אילו מילא את חובתו, קרי: אילו עמד בחובת הגילוי. במקרה כזה לא היה לו כל מסמך התחייבות ו/או בטחון ולכן לא יוכל לגבות בגין העבר. האיזון ייעשה - שהמסמך יחול לגבי חובות שנוצרו לאחר החתימה.
פס"ד מיכל מרטין בעל ואשה שלהם חשבון בנק משותף. הבעל הוא שמנהל את החשבון וכן חשבונות נוספים שעל שמו. לצדדים היה חוב לבנק איגוד בגינו ניתנה ע"י שניהם משכנתא ראשונה לבנק, ששעבדה לו את דירת המגורים שלהם. לימים התבקש גם בנק הפועלים ליתן הלוואה ע"ס 585,000 ₪ ועשה כן. מרבית ההלוואה הועברה כדי לשחרר את המשכנתא בבנק איגוד. בעת קבלת ההלוואה מבנק הפועלים היתה יתרת חוב לבנק בגובה של 490,000 ₪. ברבות הימים גבא טורא בין המשיבה לבין בעלה וזו טענה כי בעת חתימתה על שטר המשכנתא בבנק הפועלים, לא גילה לה הבנק אודות גובה החוב שכבר קיים בחשבון. השאלה שעמדה לדיון - מה דין המשכנתא שנחתמה ע"י המשיבה, לאחר שנקבע כי מבחינה עובדתית, אכן הבנק לא גילה לה אודות חוב עבר זה?
ביהמ"ש המחוזי קבע כי הפרת חובת הגילוי שמוטלת על הבנק, גורמת לכך שעל המשיבה להיות במצב בו היתה אלמלא חובה זו הופרה ובוצע נגדה מעשה. אלמלא הופרה חובת הגילוי, שטר המשכנתא לא היה נחתם, ולכן שטר המשכנתא לא ייחשב כחתום על ידה ולא ניתן יהיה לעשות בו שימוש. במילים אחרות - הבנק מנוע מלהסתמך על שטר המשכנתא הכתוב מכח הוראת סעיף 12 לחוק החוזים.
בית המשפט העליון הפך את פסה"ד של בית המשפט המחוזי וקבע שיש לפצל את שטר המשכנתא לחיובי עבר ולחיובים אחרים. בית המשפט קבע:
"הבנק לא קיים את חובת הגילוי המונחת לפתחו, ולכך יש משמעות אופרטיבית לעניין תוקפו של שטר המשכנתא..." הבנק כפוף לחובות גילוי מוגברות אשר נועדו לשקף את עוצמתו של הבנק...הנתון בדבר גובה החוב הקיים מהווה נתון מהותי...ובפרט כשהמשכנתא היא לגבי בית המגורים - אין כל וודאות שהמשיבה היתה מוכנה לחתום על המשכנתא...לא ניתן להעניק לעסקה זו את מלוא תוקפה נוכח אי קיום חובת הגילוי בהתייחס לנתון מהותי ויסודי של העסקה..." בית המשפט מציין כי מקובלת עליו הילכת סולטאני לעיל אבל המסקנה המשפטית בנסיבות המקרה היא כי אין הגינות ואין הצדקה לכך שפלוני יימנע מפירעון חובו לאלמוני, יהא זה אדם פרטי או בנק, ואף יזכה לשמור על הנכס ששועבד לטובת אלמוני להבטחת חובות... משק כלכלי תקין אינו יכול להתנהל כשחובות לא נפרעים ושעבודים אינם ניתנים למימוש...התוצאה לפיה המשיבה יוצאת פטורה מתשלום המשכנתא שהייתה קיימת על נכס המקרקעין לטובת בנק אגוד מבלי שהדבר יפגום מהנאתה מן הנכס - איננה הוגנת ואין להסכים עמה. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי שטר המשכנתא נשוא הערעור יכובד על ידי המשיבה עד כדי גובה הסכום של 119,000 דולרים, כשווים בשקלים במועד העברת התשלום לבנק אגוד...ומכאן לצד המשפטי. לדעתי אין לפטור את המשיבה מאותו חלק של המשכנתא שהוא הסכום שהועבר לבנק איגוד לפרעון משכנתא קודמת, עליה ידעה המשיבה. התעלמות משטר המשכנתא כליל פירושה שהבנק לא יוכל לפרוע גם את החוב כלפיו שנוצר עקב פירעון חוב שהיה לבני הזוג בבנק אגוד. תוצאה זו שקולה לעשיית עושר ולא במשפט של המשיבה על חשבון הבנק, שכן המשיבה יוצאת פטורה מפירעון המשכנתא מחד גיסא והמקרקעין אינם משועבדים למערער מאידך גיסא. כאשר ראובן משלם ללאה את חובו של שמעון, אי החזרת החוב לראובן על ידי שמעון היא עשיית עושר ולא במשפט המחייבת כי לראובן יושבו הכספים...".
פס"ד סולטאני היה החלטי בקובעו שפיצול משכנתא הינו בניגוד להלכה הקיימת, ולכן ביטל את כל המשכנתא שם.
פס"ד מרטין ברטוריקה שלו מאמץ את פס"ד סולטאני, אבל בפועל קובע שיש אפשרות לפצל משכנתא. הטעמים המשפטיים שניתנו הם: הגינות, הצדקה ועשיית עושר ולא במשפט.
הטעם של הגינות הוא למעשה בסיסו של סעיף 12 לחוק החוזים שלמרכיב המניעות שבו התייחסנו לעיל.
הטעם של הצדקה זו תחושת הצדק של המשפטן. תחושה מעין זו בנסיבות של התנגשות נורמות וערכים, הינה פועל יוצא של שיקלול ערכים אלה אחד כנגד רעהו ומתן משקל הולם לכל ערך בסה"כ התוצאה. שקלול מעין זה לא נערך בבית המשפט.
הטעם של עשיית עושר בית המשפט בחן אותו, כמפורט לעיל, וגרס שלא ייתכן שחובות לא ייפרעו , משכנתאות לא ישולמו, והנאתה של חייבת מהנכס, - אינה נפגמת.
אין מחלוקת שחברה מתוקנת לא אמורה להשלים עם אי פרעון חובות ואיון משכנתאות. אבל האם חברה מתוקנת אמורה להשלים עם בנקאי, החב בחובת אמון מוגברת לבאים עמו במגע, כשהוא מפר חובה זו? אלה אכן ערכים ראויים ל"התמודדות" נורמטיבית, ולקביעה מה גובר על מה ועד כמה.
ניתן לראות שאין התאמה בין שני פסק הדין. פס"ד מרטין הוא שיכול להתוות ברמת הניתוח המשפטי (בהבדל מרמת התוצאה) את האפשרות הנכונה לשקלול בין אותן נורמות מתחרות של: חובת גילוי, ידיעת הכתב, ועשיית עושר שלא כדין. לכן המסקנה היא - שבנסיבות עובדתיות מתאימות, במידה ובנק הפר את חובת הגילוי לערב/ממשכן, ולא גילה לו עובר לחתימתו על כתב ערבות או שטר משכון, קיומו חוב עבר,- הוא לא יוכל לממש את אותו חלק עבר מהמסמך המשפטי כנגד החותם. יתרת המסמך תהא תקפה, בכך איזנו בין בטלות כוללת הגובלת בעשיית עושר, לבין בטלות חלקית מאזנת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה