יום שלישי, 19 באפריל 2016

עשרת החיובים של בעל כלפי אשתו - ד"ר יאיר שיבר

דיני חיובים בין בעל לאשתו – ד"ר יאיר שיבר
קורס בשאלות מתחום דיני המשפחה. 

עו"ד נועם קוריס בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס ביוטיוב
עו"ד נועם קוריס בטוויטר
עו"ד נועם קוריס בגוגל פלוס
עו"ד נועם קוריס, קבוצת עורכי דין בפייסבוק
עו"ד נועם קוריס בבלוגר      
עו"ד נועם קוריס בלינקדין
עו"ד נועם קוריס בקפה דה מרקר
עו"ד נועם קוריס בישראל בלוג
עו"ד נועם קוריס בתפוז         
עו"ד נועם קוריס ב simplesite
עו"ד נועם קוריס ב saloona

חזקת השיתוף- חלה על כל זוג שהתחתן בין אם בנישואים דתיים או אזרחיים (לא חד מיניים)- מה1.1.74 ואילך.
הלכת השיתוף- חלה על ידועים בציבור, זוגות חד מיניים וכל מי שהתחתן טרם המועד הזה.
ההבדל ביניהן כשמם. חזקת השיתוף אומרת שכל מה שנצבר בתקופת החיים המשותיפם הוא משותף. אם אני רוצה לטעון שמשהו לא משותף אני צריך להוכיח שהוא לא משותף, החזקה אומרת שמשותף.
הלכת השיתוף – הנטל הוא הפוך, אני באתי עם נכסים ואני טוען שהם לא משותפים וצברתי רכוש במהלך התקופה שהיינו יחד ואני טוען שהוא משותף, אני צריך להוכיח שהוא משותף.
בנישואים אזרחיים אין אפשרות לסחיטה בגלל הגט – ניתן לבטל תוקף של נישואים אזרחיים. בנישואים דתיים יש שתי אופציות – גרוש או אלמן. אי אפשר לחזור לרווקות. יש פוסקים שסוברים שנישואים אזרחיים אינם תקפים מסבות שונות. רובם סוברים שצריך רק גירושין לחומרא וקשה יותר לסחוט. היכולת של בית הידן הרבני לבטל נישואים אזרחיים נותנת יתרונות נוספים – אפשר לפטור מייבום כאשר הייבם מסרב לחלוץ. סרבני ייבום – בסמכות בית הדין הרבני.
מרחיב על ייבום – כאשר הבעל נפטר ואין לו ילדים אך יש לו אחים. האח צריך להתחתן עם האלמנה. אם לאח הנפטר יש אח בן שנה? צריך לחכות לגיל 13. היום עושים רק חליצה למרות שהרב עובדיה יוסף אר שניתן גם לעשות ייבום. האם תרומת זרע נחשב כילד שפוטר? כן. השאלה הקובעת אם בזמן המוות היו צאצאים. אם הם מאוחרים זה לא פוטר. אם בהריון – מחכים. עובר כעקרון מקבל מעמד רק מהלידה, אא"כ מדובר בירושה אז ניתן למנות אפוטרופוס. לכאורה לפי זה אם האישה בהריון בזמן המוות זה לא נוחשב שיש לנפטר בן בזמן המוות.
יש כמה גישות בהלכה – אחרי 30 יום (רבי יוסי), אחרי 42 יום (רבי אלעזר). הסוגיה התלמודית לא הכריעה כדעתם. רש"י במסכת סוטה כתב לגבי עובר שהוא במעמד אדם מרגע החיבור בין הזרע לביצית אז יש בו נשמה. גישה שלישית היא של הרמב"ם והיא המקובלת ביותר – עובר חסר כל מעמד משפטי והוא נחשב כירך אימו – כאיבר מאבריה.
ההבדל בניהם הוא מהותי יותר. חוק הכשרות לכאורה הולך לפי הרמב"ם. ההבדל בניהם בעיקר בעניין הפלות. לפי רש"י הפלה נחשבת רצח, בדומה לגישת הנצרות. וזו גישה שנמצאת רק אצל פוסקים אשכנזים. ל]י הגישה הספרדית הפלה היא כמו כריתת איבר. באשכנז השתמשו בדין רודף שהעובר כרודף אחרי אימו. לפי הפוסקים הספרדים אין כאן בעיה כי אין מעמד שווה.
לפי הרמב"ם הלידה נחשבת מהוצאת הראש ולא רק רגע חיתוך הטבור אז העובר מתחיל לנשום.
היה מקרה בבית משפט לענייני משפחה – בחור חרדי הכיר בחורה חילונית והיא נכנסה להריון והייתה כבר בחודש שישי. המשפחה של הבת רצתה למסור הילד לאימוץ בחו"ל. הגבר הוציא צו עיכוב יציאה מהארץ. נטען שאי אפשר להוציא עיכוב יציאה לעובר ולאישה גם אי אפשר כי זה כמו להוציא צו עיכוב יציאה ליד של מישהו. באישה יצאה מהארץ והילד נמסר לאימוץ.
היה מקרה לפני מספר שנים של זוג שחזר מאילת, בת"ד הבעל נהרג. היה אסור לה לטוס. היה אח באוסטרליה שהיה צריך ליבבם או לחלוץ. האח הסכים לבוא רק אם יבטלו את כתב האישום נגדו. ניסו לפטור אותה מייבום. עלתה אפשרות להביא זרע מחו"ל והרב עובדיה פסק שחייבת להיות ביאה ממש ולא באמצעים טכנולוגיים.
אם לנפטר אחים נשואים חייבים חליצה ואין אפשרות לייבום.
אם יש ת"ד והילדים ובעל נפטרים בת"ד – אם שעת המוות נרשמה קודם ע"ש הילדים ורק אח"כ של האב – יש חיוב מייבום. 
כל הסנקציות שחלות על סרבני גט חלות על סרבני חליצה. גם בת פוטרת מייבום ולא רק בנים. בכל אופן בשביל החיוב בייבום צריך נישואים דתיים וזה יתרון לנישואים אזרחיים. אם בית הדין יבטל את תוקף הנישואים האזרחיים האישה תחזור להיות רווקה ותוכל להתחתן עם כהן.

כשאדם מתחתן עפ"י ההלכה היהודית, במסגרת ביה"ד הרבני. טקס נישואים אזרחיים איננו מוכר לפי דיני ישראל, כן ניתן להתחתן לפי נישואים אזרחיים בנוחות שני עדים כשרים, גירושין יהיה בפני ביה"ד הרבני לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בד"ר, לא השתנה שנים רבות. היכולת היחידה שלנו כיהודים תהיה רק במסגרת ביה"ד והרבנות בישראל.
ביהדות, אין תוקף לאישור המדינה בכדי להתחתן. בנישואים אזרחיים ישנה חשיבות גבוהה לאישור המדינה. המשפט העברי רואה את זכות הנישואים כזכות אישית שלך. הנישואים האזרחיים לוקחים את הזכות מהאזרח ומעניקים אותה לשלטון. נישואים אזרחיים תקפים בחו"ל במדינה שמכירה בנישואים אזרחיים והמדינה חייבת להכיר בהם. גם זוגות חד מיניים (במדינה שמכירה בתוקף של נישואים אזרחיים). רק ביה"ד הרבני יכול לתת צו לשנות בתעודת הזהות את מצב המשפחתי לרווקהמי שפתר את הסוגיה הנ"ל – ביהמ"ש לענייני משפחה, השופט יחזקאל אליהו- קבע אנלוגיה בין החוק להתרת נישואים להתרת נישואים חד מיניים, והשופטת מילר החלה לפטור את נישואי הצדדים. עד היום, זו סוגיה של זוגות חד מיניים בישראל, נחשבים ורשומים כנשואים, המחוקק לא מצא זמן לפתור את הבעיה הזו בחוק. מדובר במשהו שמאוד בעייתי. בתי המשפט לענייני משפחה מצליחים לפתור את הבעיות, אך אין חוק בעניין, לרבות במה שמדובר לילדים.
נישואים פרטיים (תקפים מכוח הספק) צריכים גט ויש לכך חשיבות והשלכות גם לגבי שאר הדינים לדוגמה חוק יחסי ממון. זוג ידועים בציבור שלא נישאו מעולם, בא הבעל, שם לידועה בציבור שלו טבעת על האצבע, מקדשה כדת משה וישראל, הבן שני חברים וחברה היו נוכחים. אם מחר ביה"ד הרבני יכיר בזוג זה כזוג נשוי, מבחינה רכושית, חלים עליהם דינים אחרים לגמרי. הלכת השיתוף- הטוען לשיתוף צריך להוכיח שהשני שיתף אותו. הצד הטוען לאי שיתוף צריך להוכיח שלא היה שיתוף.
בביהמ"ש לענייני משפחה בחיפה כיום, זוג ידועים בציבור, השופטת חנה ברגר, האישה החליטה שמעוניינת להיכנס למסגרת הלכת השיתוף ולא חזקת השיתוף, ביקשה מביה"ד הרבני צו הצהרתי שיצהיר עליהם כזוג נשוי. מגמת ביה"ד תהיה לפחות לסדר בין הצדדים גט לחומרא (גט ליתר בטחון- אם ישנו ספק לתוקף הנישואים, לדוגמה נישואים אזרחיים, חייבים להתגרש בביה"ד הרבני).
תוקף של נישואים אזרחיים בישראל-
1.      נישואים אזרחיים חסרי תוקף משום שלא נעשו עפ"י כללי ההלכה, לא היו עדים כשרים לא לשון קידושין. לפי גישה זו, מי שהתחתן בנישואים אזרחיים פשוט לא נשוי.
2.      לשיטתה, מי שהתחתן בנישואים אזרחיים הוא נשוי לכל דבר ועניין, צריך גט מעיקרו של הדין ולא גט לחומרא.
3.      המוביל בישראל- גישת הביניים- נפסק ע"י הרב עובדיה יוסף- לשיטת הפוסקים המובילים הללו, הנישואים האזרחים הינם ניושאים מספק ולכן צריך גט לחומרא, גט ליתר בטחון, אישה תקבל גט כדי שנהיה רגועים.
אם בנישואים אזרחים אחד הצדדים יסרב לתת את הגט או יבקש תמורת הגט ויתורים גאלה ואחרים, ביה"ד הרבני יבטל את תוקף הנישואין- אותה אישה הופכת לרווקה ולא לגרושה. גם אם נרשמו כנישואים במשרד הפנים. בנישואים אזרחיים לא ניתן לתבוע כתובה.
בין אם הנישואים היו פרטיים (דתיים לכל דבר) ובין אם במסגרת הרבנות קמים חובות וזכויות בין הבעל לאשתו בעל מתחייב לאשתו ב10 חיובים, גם בחייו וחלקם ירדפו אותו גם לאחר מותו (5 ו5). גם נשים חייבות ב4 חובות כלפי הבעלים שלהן.
החיובים מעוגנים בכתובה אבל הם קיימים בכל מקרה גם אם יכתבו וגם אם לא. נשים רבות מקבלות כתובות היום בבתי דין רבניים. יש כתובה אשכנזית ויש נוסח ארץ ישראלי. הנפוץ הוא השני. רבני צוהר משתמשים דווקא בנוסח האשכנזי. ההבדל המהותי – תוספת הכתובה.
כתובה זה בעצם אותו הסכום שאותו חתן מתלהב וזורק בנישואים כדי להראות כמה אוהב את אשתו. לכתובה יש 3 חלקים-
1.      עיקר הכתובה- מה שנקרא תנאי בי"ד- לא ניתן להתנות על הרכיב הזה. אם הבעל בא לאשתו לפני החתונה ואומר לה שתוותר לו על עיקר הכתובה, והיא מוותרת העיקר שיתחתן איתה, אין בויתור הזה דבר. הוא בלתי ניתן להתנאה. עיקר הכתובה הוא 200 זוז למי שמתחתנת פעם ראשונה, ולאלמנה וגרושה 100 זוז. אין בעיה עם הסכומים הללו, זוז זה מטבע שאנו מכירים מההסטוריה אנו יודעים להעריך כמה שווה זוז וכמה עיקר הכתובה. 500 דולר שווה 200 זוז, זה מה שפוסקים בממוצע. לפי החזו"א זה 52 אלף ש"ח.
2.      תוספת הכתובה- כל אחד מוסיף כמה סכום שרוצה. היום ישנם 2 נוסחי כתובות- הנוסח של רבני צוהר, הנוסח המומלץ, והנוסח הארץ ישראלי-ספרדי- הנוסח השגרתי יותר. ההבדל ביניהם- באשכנזי- נושא תוספת התכובה מגיע מובנה וכתוב שם 200 זקוקים כסף, הנוסח הספרדי- בו זורקים את הסכומים. כמה זה 200 זקוקים כסף? רבי משה איסרליש משולחן ערוך- הגישה העיקרית היא שמדובר ב256 גרם כסף טהור – כמה אלפי שקלים.
בממוצע, בין 180 למליון זה סכום סביר ואישה תוכל לקבלו בבית דין רבני. מעבר למליון יש הסוברים שמדובר בכתובה מוגזמת ופוסקים סכומים נמוכים יותר (200,250). לכתובה השלכות בענייני ירושה – ניתן לתבוע מהעזבון את הכתובה. 
איך שלא נסתכל על זה, זה הרבה פחות ממה שגברים זורקים. יש הרבה גישות שלפיהן לא מכירים במטבע הזה, לפי אותן גישות, כמה נתת בתוספת הכתובה? כלום. פה מתעוררת שאלה אחרת, נגיד שההרכב סבור ש200 זקוקים כסף זה כלום כסף, האם לבד"ר יש סמכות טבועה להחליט על תוספת כתובה עפ"י מנהג המקום, האם בד"ר יכול להחליט? רבני צוהר יעדיפו הסכם טרום נישואין שבו היא מוותרת על הכתובה. הבעיה היא, בעיית אסמכתא, בגדול אסמכתא זה מגביל לגמירות דעת, בעל התכוון לתת 100 שקל, היום, היא מבקשת סכום שלא התכוון אליו. בעיית האסמכתא של האשנכזים- אצלם בעיית האסמכתא, הרבה יותר בעייתית מאשר אצל הספרדים, היא מגיעה לידי ביטוי בתנאי פיצויים. כאשר ספרדים היו עושים הסכמי כתובה, אם צד אחד היה מפר את ההסכם, היה משלם פיצויים, האשכנזים היו בונים שטר נפרד. יש היום בעיה מאוד קשה בכל הנושא של תוספת הכתובה, בד"ר יכול לפסוק לפי מנהג המקום. בסיטואציה הבאה: זוג צעיר מתחתן, קונה דירה ב2 מיליון שקלים בלי משכנתא, רושמים את הדירה חצי-חצי, הבעל כתב בכתובה, 560,000 ₪, דרך אגב, סכום שהוא מקובל היום בבד"ר והם יכולים לאשר אותו מאפס שקלים ועד מיליון שקלים כתוספת כתובה. הבעל מגיע לעו"ד שלא מבין בדיני משפחה, הוא מציע לו להתגרש בבד"ר ומגיש תביעת גירושין וכותב את כל עילות הגירושין. אין לו עילת הגירושין, לוקח אותו לבד"ר והאישה הולכת לבימ"ש לענייני משפח הותובעת פירוק-שיתוף, מה היא רוצה? את מחצית הדירה. הבעל יכול להיות בבעיה קשה, אם אין לו עילת גירושין והוא ירצה להתגרש מאשתו ההלכה היהודית אומרת שהוא יצטרך לתת לה את כתובתה ללא עילת גירושין. האם האישה יכולה לקבל את כתובתה? מגיע לה 560,000, היא יוצאת עם שני-שליש בית. יש 2 בעיות- עפ"י חוק יחסי ממון עצמו, שדרכו היא מגישה את הפירוק-שיתוף, סעיף 17 לחוק קובע, שהחוק וחלוקת המשאבים בין הצדדים, אין בהם בכדי לפגוע בזכויות האישה, מכל המגיע לה מהדין האישי לרבות כתובתה. כלומר, המחוקק האזרחי כבר רומז בסעיף 17 שאישה יכולה לקבל גם וגם. גם מחצית הרכוש מכוח החוק וגם את כתובתה מכוח הדין האישי. האם באמת בד"ר יתן גם וגם? השאלה הזו בסיטואציה כזו היא בעייתית, הרבה דיינים יגידו שאין גם וגם, כי מחצית הדירה היא ממילא שלה. היא לא מקלבת משהו על חשבונו, משהו ממנו ולכן יהיו דיינים שיתנו לה בנוסף למחצית הדירה, את החלק שלה בכתובה, היא יכולה לגבות את זה מהחצי שלו בדירה, היא מגישה תביעה כתובה וצו עיקול על מחצית חלקו בדירה. איפה העניין מסתבך? כאשר לזוג אין רק דירת מגורים, אלא יש דירת מגורים והבעל צבר זכויות סוציאליות שמסתכמות לסכום מסוים, בסיטואציה כזו, הן רשומות רק ע"ש הבעל. כך זה ברוב ההרכבים היום, במקרה כזה שאישה מקבלת מחוק יחסי ממון את החלק של הזכויות הצבורות לבעל, היא לא יכולה גם וגם בניגוד לדירה, כי המחצית מראש רשומה על שמה. אפשר לדרוש או את הכתובה או השלמה. אם החלק בזכויות גבוה יותר מהכתובה, בד"ר לא יתן גם וגם כי הזכויות רשומות ע"ש הבעל. כאשר חז"ל קבעו את הכתובה, הם קבעו שזה מה שהאישה מקבלת בעת הגירושין, לא את זכויות הבעל שנצברו על שמו, ביה"ד אומר לא פר לתת לה גם וגם. למרות זאת, יש היום דיינים, שאומרים שלא מעניין מה האישה מקבלת מחוק יחסי ממון והם רוצים לתת לה גם וגם, הרב היישריק, הרב שלוש והרב ויגודה. זה העניין של גם וגם, הסיטואציות האלה מאוד בעייתיות וקשות, מלחמות על כתובה יכולות לעכב את הגירושין במשך שנים על גבי שנים, כדאי לתבוע רכוש או לא, אלו דברים שנרכשים תוך כדי ניסוי וטעייה, הדברים האלה פשוט יכולים לשנות תיק מקצה לקצה. חשוב להזכיר בכל הנוגע לתוספת הכתובה, כשמוגש ערעור לבג"ץ הוא קבע שאינו מתערב. תיק 87745-21-1, בד"ר פ"ת- גם וגם. 65879-21-1, פסקו מיליון דולר כתובה, ערעור על בד"ר בחיפה, 953-56-64-1, פוסקים לפי היכולת, ככל שהיכולת שלך גבוהה יותר, ככה נושא האסמכתא מקבל פחות ולהיפך.  גם וגם- פירוק שיתוף, כתובה ואיזון המשאבים. הרב דייחובסקי  (דיין ביה"ד הרבני הגדול הרבה מאוד שנים) נתן פס"ד חשוב 1687-24-1 פלוני נגד פלוני- אומר הרב דייחובסקי- הכתובה למעשה לא נועדה להעשיר את האישה ולהפשיט את הגבר ברמה שיצא עם כותנתו לעורו. מה הייתה מטרת הכתובה לשיטתו? כאשר אישה מתגרשת, למעשה הבעל ביום הגט מפסיק לתת לה מזונות, כדי לאפשר לתת לה מזונות משקמים, נתנו לה את הכתובה שאז לשיטתו, 200 זוז, זה היה מספיק למזונותיה למשך שנה, אומר הרב דייחובסקי, אם עושה אנלוגיה לעניין הזה ופוסק מזונות לשנה קדימה, המקסימום שאפסוק לכתובת אישה 120,000 ₪. פסה"ד ניתן על ערעור של פס"ד של בד"ר אזורי בנתניה שם הרב שאנן נתן פס"ד וחייב בעל בכתובה אשתו בסך של מיליון שקלים, הפך את פס"ד וחייב אותו בכתובה של 120,000 ₪. ביום שפרש, הכל החל לחזור לקדמותו. ערעור שהגיע לבד"ר הגדול, בד"ר אזורי פסק שמיליון שקל זה סכום גבוה והוא פוסק רק לפי דייחובסקי, מי שישב בהרכב בבד"ר הגדול הרב שאנן, זה שהפכו לו את המיליון שקל, הוא החזיר את המיליון שקל וקבע שזה סכום לגיטימי ביותר. למעשה, היום עד מיליון שקלים, אלה סכומים שבתי הדין פוסקים. בתחום דיני המשפחה, כל שאלת תוספת הכתובה, היא מרכיב חשוב בהכנת הטקטיקה המשפטית בהליכי הגירושין. צריך להיזהר מהעניין.
נכסי צאן ברזל ונכסי מילוג- מה ההבדל? כאשר אישה הייתה מתחתנת, נהוג היה שהיא היית המביאה נכסים לנישואין, היא באה עם דירה לנישואין מההורים של האישה. היו שואלים את הבעל, איך אתה רוצה שהנכס ירשם? אם הבעל היה אומר, אני רוצה שהנכס ירשם אך ורק על שמי, היה נחשב נכסי צאן ברזל, בבעלותו בלבד. אם הבעל היה אומר שיש אחריו נושים והוצל"פ לא רוצה שהנכס על שמו אלא רק על שם האישה- נכסי מילוג.
איפה ההבדל? במועד פקיעת הנישואין. יש 2 מצבים לפקיעת נישואין- גירושין ומוות.
בנכסי מילוג- הבעל זכאי לקבל את הפירות- הוא זכאי לגור בה, אם משכירים- הוא זכאי לקבל את דמי השכירות. אך בגירושין זה שלה בין אם הנכס השביח ובין אם הפסיד וגם במוות.
בגירושין אם הכנס צאן ברזל, רשום ע"ש הבעל, הוא צריך להשיב לאישה ביום הגירושין את הקרן של הנכס, אם הביאה דירה של מיליון שקל- הוא צריך להחזיר לה מיליון ₪. אם הדירה השביחה את עצמה, ההשבחה היא שלו, אם היא ירדה במחיר- עדיין מיליון, הקרן.
סעיף 5 לחוק יחסי ממון- כל מה שמשותף, זה מה שצברנו בתקופת הנישואין, מה שהבאתי איתי, הוא שלי. זהו החוק היבש השפוט, באו מביהמ"ש לענייני משפחה והמציאו מונח חדש, כוונת שיתוף ספציפי. אני קיבלתי נכס בירושה מהוריי, עפ"י חוק יחסי ממון הוא רק שלי, עברתי לגור איתה בנכס. במקום לקחת משכנתא וללכת לדירה אחרת, ולהיכנס לכל מיני בלאגנים, אני אגור איתה בדירה. באו ביהמ"ש ואמרו- יכול להיות שהתכוונת לשתף אותה בנכס והוא נכס חיצוני ולא בר איזון. אם גרת איתה 20 שנים, יכול להיות שזה מספיק. אם היה שיפוץ ששמו עליו סכום גבוה- הדבר מראה על הלכת השיתוף- מגיע לה חצי מהנכס. מגורים בדירה, זה סוג כוונה של שיתוף.
מי שחותם על הכתובה הוא הבעל ואין שם חיובים על האישה. האישה לא מוותרת על כלום.
זוג התחתן. המשפחה של הכלה הייתה אמידה והם רכשו דירה ב4.2. אב הכלה רשם את הדירה בבעלות משותפת של שניהם. לאחר כמה חודשים התגלה שהבעל בוגד באשתו והאישה רצתה להתגרש. סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון – יש מקרים שבית המשפט יכול לחלק לא בצורה שוויונית. היו שטענו שזה קרה מתאים וכך האישה פעלה. בסוף הוא קיבל מחצית כי הוא נרשם כמחצית והסעיף אינו חל במקרה כזה. הסעיף העיקרי הוא סעיף 5 – מה מאזנים ומה לא. אחד הנכסים שלא נכנסים – נכסי מתנה. נכס שקיבלת במתנה לא נכנס. לכן סעיף 8(2) לא רלוונטי כי הנכס אינו בר איזון. אם האישה הייתה פונה לבית הדין הרבני הסיכויים היו גדולים יותר לדית המרצה שם אישה תבעה את כתובתה המהווה חלק מענייני נישואין וגירושין. כתובה זה גם נכסי מילוג וצאן ברזל.
50% שעל שם האישה – מילוג ושייכים לאישה. החלק שרשום על שם הבעל – נכס צאן ברזל והוא צריך להחזיר את הקרן. אם יש רווח על הדירה – כאן השבחה ניתן לאיזון ומגיעה מחצית. כך האישה הייתה יכולה לקבל הכול כולל חצי מההשבחה.
כשנזכיר את המילה כתובה הכוונה לעיקר ולתוספת. אם נתייחס לאלמנט השלישי נציין במפורש.
10 חיובים בין בעל לאשתו-
חיובים מדאורייתא (מהתורה):
1.      מזונות-  חיוב קוגנטי. עפ"י ההלכה העברית, מהרגע שאישה מתחנת עם בעלה הוא חייב לפרנס אותה, הוא חייב במזונותיה, היא איננה חייבת לצאת לעבוד. להלכה זו ישנה משמעות גדולה כאשר תובעים מזונות אישה בביה"ד או בביהמ"ש לענייני משפחה. בביהמ"ש- סברנו כי הם לטובת האישה. ביהמ"ש פיתח גישה ברורה לגבי מזונות אישה- היום לא פשוט לקבל מזונות אישה ביהמ"ש, מספיק שהאישה עובדת ומקבלת סכום מסוים שביהמ"ש רואה בו כמזונותיה. הוא מאמין כי אם האישה צעירה ועבדה בחייה, יש לה פוטנציאל השתכרות. בהימ"ש לא ששים לפסוק מזונות לאישה שהפסיקה לעבוד בייחוד אם לקראת תחילת הליך הגירושין. בביה"ד הרבני- חובה של הגבר כלפיה, האישה יכולה להלחליט מתי תעבוד ומתי לא, בתי הדין יהיו הרבה יותר פתוחים לפסוק לאותה אישה מזונות אישה. זה אחד מהדברים הקשים יותר לבעל. ביה" ד פוסק לפי פוטנציאל השתכרות הגבר. למשל בעל שמרוויח 40 ואישה שמרוויחה 7. רבני יכול לפסוק עד 13 ולקזז את הרווח של האישה ו20 (חצי מה40).מעשה ידיה כנגד מזונותיה – מקזזים מהמזונות את מעשה ידיה. בית משפט יכול לא לפסוק מזונות ולקבוע שמעשה ידי תחת מזונותיה. בתי דין רבניים פוסקים יותר מזונות אישה בגלל הכלל של עולה ואינה יורדת. בית דין רבני לא יחפש לעודד את האישה לצאת לעבוד וגם אם עבדה בעבר וכעת לא – לא בהכרח שבית הדין יפסוק מזונות נמוכים כדי לעודד לצאת לעבוד.
בייחוד במזונות אישה- הכלל הוא "עולה עמו ואינה יורדת" – ככל שאתה מרגיל את אשתך לרמת חיים גבוהה יותר כך אתה צריך לשמור לה על רמת החיים". המינימום זה מה שהתרגלה מהבית. אך לכאורה האינטרס שלו רמת חיים נמוכה ככל הניתן. בניגוד למזונות ילדים- שם האב צריך לשלם לפי צרכי הילדים, ללא קשר לרמת החיים.
בעל שירד מנכסיו ולא יכול לתת לה אותה רמת חיים- זו עילה לגירושין.
גבר לא יכול להגיד לאשתו שתצא לעבוד, ההחלטה היא אבסולוטית של האישה, אישה יכולה לבוא לבעלה ולומר לו שהיא תשלם בעצמה את המזונות. לדוגמה, במקרה שבו האישה, משתכרת בשכר חודשי של קרוב ל150,000 ₪, הבעל מקבל 7000 ₪ בחודש, מימון המשפחה עומד על האישה במהלך השנים, אישה כזו, באופן עקרוני יכולה לבוא ולהגיד לבעלה, "איני ניזונת ואיני עושה"- כל מעשי ידיי אליי, כל מה שאני צוברת במסגרת העבודה שלי נשאר אצלי. לאישה שמרויחה פחות מבעלה עדיף לקבל מזונות והמה שמרויחה ילך לבעלה. האישה בלבד יכולה להתנות.

כשאישה עובדת ומפרישה לזכויות סוציאליות – האם זה רכוש או מעשה ידיה?

סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע שכל מה שהזוג צבר במהלך הנישואין הוא משותף, זכויות פנסיוניות, קופות גמל וכו'- מוגדרים כרכוש ומחציתם שייך לבעל. במצב שבו לאישה יש יתרון ייתכן שהבעל יבקש לחרוג מהאיזון לפי 8(2) במקרים מסוימים.

במצב שבו אותה אישה הייתה מגיעה לביה"ד הרבני ומגישה אליו תביעה, מכוח סעיף 1 +4 לחשבד"ר. אותה אישה תפנה לביה"ד הרבני ותבקש להצהיר על כל הזכויות שצברה במסגרת העבודה, מעשה ידיה, ואם זה מעשה ידיה, והיא פרנסה את המשפחה ואף את בעלה זה כאילו אמרה שכל מעשה ידיה אליה. אם ביה"ד הרבני יקבל את התביעה, הוא יקח את כל הזכויות הסוציאליות שצברה, יוציא מההגדרה הרכושית, יכניס להגדרה של מזונות, יכול ביהמ"ד לפסוק שכל הזכויות הסוציאליות שייכות לאישה בלבד. ביה"ד הרבני קיבל את התביעה. יש 7 פס"ד כאלה ועל האחרון הוגש בג"ץ.

סיטואציה הפוכה לא יכולה להיות, כי הוא מחויב לה. הזכויות הסוציאליות שאישה צברה במסגרת הנישואין גדול פי 4, הוא יחולק לפי הסעיפים לעיל- סעיף 1- ענייני נישואין- עניינים נישואין וגירושין שיכים לבד"ר- כתובה חלק מנישואי ענייני וגירושין- רק לבד"ר סמכות לדון בדיני הכתובה למעט במקרה שבו לביהמ"ש סמכות לדון בכתובה- לאחר המוות (סעיף 11ג' לחוק הירושה- אישה שלא קיבלה דבר מהצוואה, יכולה לתבוע את כתובתה מהעיזבון) וסעיף 4- מזונות אישה- אישה יכולה לתבוע מזונות מבעלה גם לא אגב גירושין. כלומר, לא חייבת להגיש תביעת גירושין ע"מ לתבוע את מזונותיה אלא יכולה להגיש תביעת מזונות באופן עצמאי. אם אותו עו"ד יוסיף גם תביעה גם על רכוש, סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון, ביה"ד יקבל כוח לדון גם מההיבט הרכושי, ויכול להגיע לפסיקה שכל מה שהאישה צברה הוא רק שלה.
בפסיקה של בד"ר, השופטים קיבלו שכל מה שהאישה צברה במסגרת עבודתה הוא אך ורק שלה. תוצאה כזו לא תהיה בבימ"ש לענייני משפחה, הכל יוגדר כרכוש.
לגבי תביעת כתובה לאחר פסיקת בד"ר- תלוי על איזה הרכב נופלים- או שתקבל בנוסף או שבד"ר יקבע כי לא תקבל גם וגם. בפסיקה נאמר כי חוק יחסי ממון לא בא לפגוע בזכות לתבוע כתובתה של האישה בנוסף לרכוש שקיבלה.
רוב פוסקי בד"ר סבורים שאין גם וגם. (יש מאמר של המרצה על הנושא הזה).
דרך אגב מזונות אישה- אינם כוללים עוזרת בית, קוסמטיקה, ביגוד וכו'- על אף שהיום מתייחסים לכך במסגרת רמת החיים- אלא רק לכלכתה השוטפת של האישה.
אישה יכולה לוותר על הזכות לתבוע את מזונותיה במסגרת הסכם ממון.
2.      כסותה- הכוונה לביגוד, רכב, מוצרי טיפוח וכו'. באופן עקרוני, לוקחים את נושא הכסות ומכניסים כמזונות. המזונות מתייחסים גם לביגוד והנעלה למרות שבעיקרון מדובר בכסותה. הקריטריון שעולה ואינה יורדת רלוונטי גם כאן. בשנים האחרונות נכנס גם הנושא של טיפולי יופי. יש להבחין בין טיפולים לצורך יופי (כמו סיליקון) לבין טיפול פלסטי רפואי (כמו שחזור לאחר כריתת שד כי בתי דין הבינו שמדובר בצורך פסיכולוגי הדרוש להחלמה) שנכנס כחיוב אחר ולא תחת כסות.
3.      עונתה- בניגוד למה שהרבה גברים חושבים, ישנה מחשבה של בעלים שנשיהם צריכות לקיים איתם יחסי אישות, אישה יכולה לסרב כל יום. אישה אינה חייבת לספק את צרכיו המיניים של בעלה. ההיפך הוא הנכון, הבעל הוא זה שחייב לספק את הצרכים המיניים של אשתו. באופן עקרוני, ככל שהבעל עובד עבודה פיזית יותר, כך הפעמים שאישה יכולה לדרוש הם נמוכים. כך גם לגבי אנשים שעובדים הרבה בחו"ל. באופן עקרוני אשה יכולה לדרוש כל יום. בביה"ד הרבני בב"ש הרב איגרא פסק במקרה של בני זוג בני 60, הבעל הזריק אינסולין עקב סוכרת (אשר יש לכך השפעות על תפקודו המיני), האישה טענה שהוא לא פנוי לה מבחינה מינית, הבעל טען כי הרופא אסר עליו, בד"ר חייב בגט. חיוב שכזה גורר הפסד של כתובה ומזונות. מזונות הם עד מועד הגט. מרגע חיוב הגט היא כאישה גרושה וחיוב המזונות בטל עקב בקשתה. לגבי כתובה נקדיש שיעור לכתובה ומטרותיה. הכתובה נקבעה כדי שלא יגרשו את האישה בקלות אך כשהדרישה באה ממנה אין טעם בהגנת הכתובה. מדובר בטענה מאוד פופולארית.

ההלכה היהודית אומרת שאישה חייבת להישמע לבעלה בכל פעם שירצה, אך לא ניתן להכריח אותה. היא לא צריכה לספק את צרכיו. היא יכולה למנוע מבעלה כמעט חצי שנה. בעלה שמסרבת לבעלה באופן שיטתי, היא אכן נקראת "מורדת"- ישנם 2 סוגים: סוג ראשון- מורדת בטענת מאיס עליי- מסרבת לקיים יחסי מין עם בעלה כי היא נגעלת ממנו. אמתלא מבוררת- סיבה אמיתי שבאמת בגינה ביה"ד התרשם שבאמת לא רוצה אותו יותר ובאמת יש לה סיבה להיגעל ממנו, או לא לרצות לשכב איתו, אישה שמגלה שבעלה דו מיני יכולה לטעון טענת מאיס עליי. אישה בעלת אמתלא מבוררת וביה"ד מאמין לה, בעלה היכה אותה/ דו מיני- יש לה עילת גירושין.
סוג שני- "בעינא ליה ומצערנא ליה"- אישה שמשתמשת במיניות שלה ע"מ לקבל מבעלה כל מיני הטבות, "עד שאני לא מקבלת ממך ככה וככה, אתה ישן בסלון"- מציבה אולטימטום. גם היא לא הופכת ישר למורדת, ביה"ד צריך להתרות בה, ביה"ד מזהיר אותה, שולח אותם לביתם לחצי שנה, היא מן הסתם לא תיחשב כאישה מורדת אם תקיים איתו יחסים. לעומת זאת, בעל שמסרב לקיים יחסי מין עם אשתו, לאל הבדל אם יש לו אמתלא מבוררת, הוא חייב כלפי אשתו, מאחר וחובת היחסים היא שלו כלפיה ולא להיפך.
אם לאישה יש דרישות מופרזות, לא מסתפקת ביחסי מין קונבנציונליים, האם גם אז הבעל חייב? למשל, במקרה של בד"ר בת"א, אישה מגיעה לסיפוק מיני רק תוך כדי צפיה בסרטים פורנוגרפיים, האם לא מסכים יחשב כמורד? לא- ההלכה מדברת רק על יחסי אישות קונבנציונליים. כל הדרישות המופרזות האחרות, הן לא מחובתו של הבעל במסגרת עונתו.
הביטוי הפקעת קידושין שגוי- לא מפקיעים אלא מבטלים. הפקעה- מהיום והלאה, ביטול רטרואקטיבית מיום הנישואין. בשולחן ערוך נקבע כי מקח טעות יש בו ככל היותר להפקיע גירושין ולא לבטלם, אלא רק במקרים קיצוניים מאוד קשים.
ישנו הבדל בין בעל עגון לאישה עגונה- בעל עגון שאינו יכול להביא ילדים לעולם, אישה לא יכולה להביא ילדים אחרים ממי שאינו בעלה, האיסור הוא איסור מאוד קשה.

 אחד הדברים שבעל מתחייב לאשתו הוא עיקר הכתובה. ביה"ד יכול לפסוק שאישה לא זכאית לתוספת אך כן לעיקר הכתובה (כ-500 דולר).

רביעי – עיקר כתובתה
מרבנן (רבנים):
פס"ד- בד"ר ירושלים 915637/2 ג.ש. נגד ד.ש. – שם ביה"ד הרבני האזורי קיבל את הטענה וקבע שלבעל אין זכויות בזכויות הצבורות של האישה משום שראה את זה כחלק ממעשה ידיה, על כך הוגש ערעור לבד"ר הגדול, שם ניתן פס"ד, של שלושה דיינים בהרכב זמני, אשר הפכו את הפסיקה של ביה"ד האזורי פס"ד 934436/2 ושם בד"ר הגדול קבע שפסיקת ביה"ד האזורי סותרת את חוק יחסי ממון, לא התייחס לסעיף 17 ולא לדבר חא ררק נתן נקודת אר מסוימת ובו כתב שלו גם תביעת הרכוש היית הנמצאת בפניו, היה שוקל לאשר את פס"ד של בד"ר אזורי היה משאיר אותו לפי סעיף 82 לחוק יחסי ממון ולא מכוח דיני המזונות – מאפשר לערכאה הדנה בענייני הרכוש לחלק את הנכסים שבין הצדדים שלא באופן שיוויוני . נותן פסה"ד נחשב כמי שמנסה להציג את עצמו כפרו-נשי.
פס"ד נוסף, 57614-25-1, עליו הוגש ערעור לבד"ר הגדול והוא קיבל את הטענה, פסה"ד 57313-25-2. למעשה, יש היום 2 פס"ד של בד"ר הגדול שסותרים זה את זה, ו-3 פס"ד שקיבלו את הטענה הזו. פסה"ד האחרון, של הרב איישריק, אין בביה"ד הרבני נושא של הלכה מחייבת, הם לא כפופים לשום הלכה, אלא כפופים באופן עקרוני לפסיקות של בג"ץ, על אף אחד מהם לא הוגש בג"ץ אלא ניתן לערער על כל פסה"ד. בביה"ד כל הרכב עושה לפי גישתו שלו.
צווי הגבלה- יש נשים שהבעלים שלהן מסרבים לתת להן גט, כמו שיש נשים מעוכבות גט ישנם גברים מעוכבי גט. לצורך העניין, כאשר יש צד סרבן שמסרב לקיים את פסיקת ביה"ד ומסרב לקיים את הגט, לבד"ר יש סמכות מכוח החוק ששם המחוקק מאפשר לו להטיל צווי הגבלה שנועדו לגרום לאותו סרבן לקבל את פסיקת ביה"ד. מתחילים משלילת שייקם, רישיונות ועד מאסר. בדר"כ ביה"ד משתדל להגיע כמה שפחות למאסר, וכשמגיע למאסר ניתן להכניס את האדם למאסר ולבד"ר יש סמכות לברר איתו אם רוצה לצאת ממאסר. זה היה המצב עד תיקון החוק, בפרשת יעיש, סירב לתת גט לאשתו, הוכנס למאסר, בד"ר ראה שטוב לו בכלא ואז ביקש להוציא אותו מהכלא. הוא הגיש עתירה בדבר יכולתו של בד"ר להוציא אותו מהכלא, בג"ץ קיבל את עתירתו ונשאר עד סוף ימיו בכלא. אשתו ישב עליו שבעה. מאז החוק שונה, היום לבד"ר יש סמכות להכניס ולהוציא מהכלא לפי רצונו. כל פעם שבד"ר מביא את אותו אסיר לבירור, ישנה מסכת אירועים עד שאותו אדם נכנס למאסר או נותן גט, בשניות מכניסים לכלא. כאשר מדובר בכפייה, קל יותר להגיע לצו המאסר. צווי ההגבלה ניתנו כדוגמה מאחר ובאחד המקרים שבג"ץ התערב, פעם היו תביעות בודדות לבימ"ש לענייני משפחה, כשאישה מגישה תביעת נזיקין כנגד בעלה סרבן הגט, היא שוללת את יכולתה לקבל גט מבד"ר, מאחר וברגע שהבעל יתן את הגט, הוא חושש מפסיקת הנזיקין נגדו, הגט לא ניתן מרצונו החופשי, אלא מחשש של תביעת הנזיקין, יש איתו בעיה ובד"ר לא יכול לקבל את זה. זה יכול ליצור מעגל שוטים בלי סוף, כי בד"ר לא יכול לתת גט, הגט הופך להיות גט מעושה. מתי בג"ץ יתערב? בעל סרבן ישב במאסר, האישה הגישה נגדו תביעת נזיקין, בד"ר קבע שמאחר והוגשה תביעת נזיקין, לא יכול לסדר את הגט ביניהם, ואז ממילא אין טעם שישאיר אותו ממעצר, בד"ר שחרר אותו ממאסר. השופט זילברטל בהחלטת יחיד קבע שיש להשאיר את הבעל במאסר, התנגשות בין בי"ד לביהמ"ש, הוא יכול היה להביא למצב שהאיש ישב במאסר עולם כי לא ניתן לסדר לו את הגט. בסופו של יום, הרב הראשי התערב, והצדדים הגיעו להסדר. זו סיטואציה מאוד קשה, דרך אגב, בעל שמגיש נגד אשתו תביעת נזיקין, אין בעיה של גט מעושה, רק שאישה מגישה נגד בעלה משום שעפ"י ההלכה היהודית הגבר צריך לתת לו ומאז חרם דרבנו גירשום האישה צריכה להסכים לקבל אותו. איך אפשר לפתור את זה? להתחתן בנישואים אזרחיים. אם אחד מהצדדים בנישואים אזרחיים מסרב לתת גט, הוא פשוט מבטל את תוקף הנישואים. ואז אין שום צורך בגט ואנו לא מגיעים לשלב המאסר, צווי ההגבלה וכו'. בעל שמעגן את אשתו, מכניס אותה למאסר לא פחות. הרמב"ם כתב שכאשר בעל צריך לתת גט לאשתו "מכים אותו בשוטים עד שיומם רוצנו", הסמכות היא של ביה"ד, ברגע שהוא מחייב גב רלתת גט והוא מסרב, הוא לא מקיים את פסיקת בד"ר, לכן שמכים אותו או מכניסים אותו למאסר זה לא כדי שיתן את הגט, שם הוא מבין את הטעות שלו, שהוא צריך לתת לה גט, וברגע שהוא מבין, הוא נותן את הגט מרצונו ואז אין בעיה, זה כאשר השליטה נמצאת אצל בד"ר, יש מספר שופטי בימ"ש חכמים שחושבים שעם פסיקותיהם הם יזרזו את עניין הגט, הם מצאו פטנט לשכנע גברים לתת גט מהר לאשתו, מזונות אישה. פוסקים לו מזונות אישה גבוהים, קובעים שאלו יהיו עד מועד סידור הגט, הוא ירוץ לתת גט כי לא ירצה לתת מזונות אישה. ישנה פסיקה של אליסה מילר, השופט נחשון פישר וכו'- פסיקה כזו יכולה להכניס את האישה לסרט שלא תצא ממנו, מספיק שיום לאחר הפסיקה, אם מדובר בבעל שיש לו כסף ולא משלם לאשתו, הואמגיש בקשה לבד"ר שמבקש לגרש את אתשו, ישנה התערבות חיצונית של גורם שלא שייך לבד"ר ואז יהיה חייב לשלם לאשתו מזונות כל יום חייה מבלי יכולת להתערב. בפסיקה אחרת, אישה נאלצה לוותר על 7 שנים מזונות אישה כדי לקבל גט.
כל הבעיות של צווי הגבלה וגט מעושה רלוונטי רק כאשר מדובר בנישואין כדת משה וישראל.

הגבר בדוגמה, אביה של האישה, אומר לו אתה כמו הבן שלי, הדירה תירשם חצי-חצי, אחרי 3 חודשים, מגלה האישה שבעלה מסתובב עם נשים אחרות, היא מחליטה להתגרש, האישה מגיעה לעו"ד ומספרת את הסיפור, הם מציעים לאבא של האישה, להגיש תביעה כנגד בני הזוג, יטען שהוא נתן הלוואה והוא דורש את הכסף בחזרה, סיכויי התביעה אפסיים. הגישה המשפטית היא שאין אין חוזה הלוואה בין האבא לבין הזוג המתחתן, יש להניח שנתן במסגרת מתנה ומאחר והיא הסתיימה ברישום, אין מצב להחזיר. אפשר לבקש ביטול מתנה מכוח דיני החוזים ולא מכוח דיני המתנה ולפי העילות של דיני החוזים, נטל ההוכחה מוטל על האבא. דרך נוספת, לביהמ"ש לענייני משפחה סעיף 8(2), נותן אישור לערכאה שיפוטית לחלק באופן לא שיוויוני את הרכוש בין הצדדים. האבא נתן כי חשב שהבעל יחיה עם בתו לפחות 3 שנים, ויבקש את החזרת המצב לקדמותו. פס"ד של העליון ע"א (קבע את ההלכה) 66/88 דקר נ' דקר פדי מ"ג 1,122. שם קבע ביהמ"ש העליון, ברגע שדירה רשומה בבעלות שני הצדדים בחלקים שווים, אי אפשר לחזור ממנה, המתנה היא מתנה גמורה והבעל צריך למסור מחצית מן הדירה. אי אפשר להפעיל את סעיף 8(2), הוא יכול להיות אחלה סעיף אך הוא לא רלוונטי, הוא חל רק לגבי הנכסים הניתנים לחלוקה לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון- הוא קובע מהן הנכסים הניתנים לחלוקה. הדירה היא נכס חיצוני שעפ"י החוק היא מתנה והיא לא נכס בר איזון. לפי החוק, האישה יוצאת עם חצי דירה בלבד. לא ניתן לעזור לה מכוח חוק יחסי ממון. פס"ד השני- ביהמ"ש לענייני משפחה- שופטת נילי מימון- תמ"ש ירושלים 1662-06 פלונית נגד אלמוני, פורסם בנבו- מצטטים את הכלל- אין פיתרון, היא תפסיד את מחצית הדירה לבן הזוג.
מושג חדש שתבע השופט ויצמן, שיתופיות מוחלשת. הרי מה המשמעות של חוק יחסי ממון, הוא החל מ1.1.74, חל על הזוגות שנישאו בנישואים אזרחיים או דתיים, הוא בא לשנות מההלכה הקיימת דבר מאוד מהותי- בא לשנות את הלכת השיתוף. שופטים רבים עושים בלבול בין הלכת השיתוף לחקת השיתוף. עד חוק יחסי הממון חלה הלכת השיתוף, משמעותה היא שכל נכס שצברתי יהיה משותף עם הצד השני ובלבד שהיה לי רצון לשתף אותו. שהייתה לי כוונת שיתוף על מי מוטל נטל ההוכחה להוכיח את הלכת השיתוף, על התובע, זה שמבקש את השיתוף. חוק יחסי ממון שינה את התפיסה הזו. הוא קבע את חזקת השיוף, קרי, כל מה שנצבר בתקופה שחיינו יחד חזקה שהוא משותף, לא משנה על מי הוא רשום, לכן נטל ההוכחה מוטל על הצד שטוען לאי השיתוף, בדיוק הפוך. זאת אומרת, ביהמ"ש בחזקת השיתוף בניגוד להלכת השיתוף יוצא מתוך חזקה שכל הרכוש שנצבר הוא משותף ואיך הוא משותף? בחלקים שווים. את זה קובע סעיף 5 לחוק יחסי ממון- הסעיף העיקרי בחוק. בא סעיף 8 (2) ואומר שיש מקרים שלמרות שהרכוש נצבר בתקופת החיים המשותפת ועל פי סעיף 5 הוא אמור להתחלק בשווה בין הצדדים, יש מקרים ואנחנו נותנים שק"ד לביהמ"ש או לביה"ד לפסוק שהחלוקה לא תהיה שווה בין בני הזוג ולפסוק לצד אחד יותר או פחות מהצד השני.
המחוקק לא קבע מתי זה יקרה אלא ביהמ"ש / ביה"ד. למשל, בד"ר כתב לפי גישתו שאם אחד הצדדים בגד בצד השני והגירושין נגרמו בעקבות אותה בגידה, אז הצד שבגד לא יקבל מחצית מהרכוש. אגב, יש 3 פס"ד רבניים כאלו וכולם במצב שבו האישה בגדה, בד"ר אמרו שינהגו בצורה שווה גם אם המקרה יהיה הפוך. למעשה לא צריך שיוכיחו שינהגו במידה שווה אם הגבר בגד משום שבג"ץ נתן דעתו בנושא וקבע שבגידה של אחד מבני הזוג אינה מהווה עילה לאי חלוקה שווה. כלומר בג"ץ אמר אני לא אעניש צד בוגד בסנקציות כלכליות. למרות, שכך קבע בג"ץ אך עדיין קיימים הרכבים בבד"ר שרוב ההרכב הוא מהדיינים מהדור הישן ועם כל הכבוד למה שבג"ץ אומר הם לא מקבלים את זה. למשל, הרכב בד"ר בת"א של הרב אלמליח והרב תם סבור שאם האישה בגדה והבעל הוא זה שהביא את רוב הרכוש לרכישת הדירה למשל ואף על פי שהדירה רשומה בחלקים שווים על שני הצדדים אין מקום לפסוק לאישה חצי מהדירה. הנ"ל נכתב ע"י הרב מזוז והתייחס להלכת בבלי, בה קבע בג"ץ שביה"ד כפוף לחוק האזרחי ולהלכות שקבע ביהמ"ש העליון. כתב הרב מזוז שיש את הלכת בבלי אך לנו יש לנו את התלמוד הבבלי, הם ממשיכים בשלהם.
אחד המקרים שבהם כדאי לפנות עם הלקוח לבד"ר זה כאשר האישה זנתה תחתיו ויש די הוכחות להראות זאת.
אם כך, מהי שיתופיות מוחלשת?
בע"מ 8206/14 השופט רובינשטיין - זוג נשוי מעל 30 שנה, בשנת 1992 החליט הבעל שהוא עובר לגור בצורה גלויה עם המאהבת שלו. אמר לאשתו או שאת מתגרשת או שאת מסכימה שאני אחיה עם המאהבת שלי. אחרי תקופה לא קצרה, האישה החליטה שרוצה להתגרש, אשתו באה ואמרה שכל מה שהוא צבר מיום הנישואין ועד היום עפ"י חזקת השיתוף מחצית מזה שלי. הבעל טען שהוא חי בצורה מקבילה עם אישה אחרת, השיתופיות שלי עם האישה האחרת הייתה הרבה יותר חזקה מאשר השיתופיות עם האישה. ביהמ"ש קבע לפי סעיף 8(2) הוא לא יחלק את הרכוש שווה בשווה בין הבעל לאשתו משום שהוא חי עם אישה אחרת, יש לו שיתופיות מוחלשת עם אשתו. הייתה לו שיתופיות עם אישה אחרת, הוא חילק את הרכוש 70-30, ביהמ"ש המחוזי התערב בפסיקה של השופט ויצמן וקבע ש70-30 יותר מדי וקבע 60-40, החליט שלא נותן רשות ערעור בגלגול שלישי ושיתופיות מוחלשת היא לפי סעיף 8(3) ואופציה של ביהמ"ש לא לפסוק מחצה על מחצה והשאיר את הפסיקה על כנה. בבד"ר סיטואציה כזו לא הייתה קורית לעולם, להיפך, היא הייתה מקבלת פיצויים ואת כל הזכויות שלה.
דבר אחר שביהמ"ש ראה כסיבה טובה לסעיף 8(2), כאשר בעל או מי מהצדדים הוציא הרבה כספים מהרכוש המשותף על הימורים, סמים וכו'. פסק ביהמ"ש שהאישה לא צריכה לסבול מההפסדים של הבעל והוא ישיב לה את הכספים הללו והיא לא תחוב איתו במחצית החובות.
היה מקרה אחד שלא הוגש עליו ערעור, בעל שהחליט שאשתו מפרנסת אותו. ביהמ"ש עשה שימוש ב8(2) ועשה איזון לא שווה, לא נתן לה את זכויות הפנסיה שלו.
השימוש נתון לשיקולו של היושב בדין, בתי המשפט תמיד מוצאים מקרים מה להוסיף ומה לא. רק חשוב לזכור שסעיף 8(2) חל אך ורק על הנכסים ברי האיזון. רק את הנכסים שאני יכול לאזן בין בני הזוג. נכסים שאינם ברי איזון כמו מתנה, ירושה, נכס מלפני הנישואין שלא הייתה לגביו כוונת שיתוף, עליו אני לא יכול להחליף את סעיף 8(2) מאחר ואינו נכס בר איזון. לכן בדוגמה שנתנו, בהאישה הביאה את הנכס ורשמה את מחציתו על הבעל למעשה היא נתנה לבעל מתנה שנגמרה ברישום ומשכך אי אפשר להפעיל את סעיף 8(2) ולהגיד שרק בגלל שהצדדים נשואים 3 חודשים זה לא הוגן שהבעל יקבל מחצית מהדירה ולנסות להפעיל את סעיף 8(2) יוצא מצב שבסיטואציה כזו אין פתרון בביהמ"ש והפתרון הוא אך ורק בבד"ר במסגרת נכסי מילוג ונכסי צאן ברזל קרי, מכוח כתובת האישה.
כיוון שהבעל זה שבגד, סביר להניח שלאישה מגיעה כתובה, בין אם מגיעה לה כתובה או לא, נכסי צאן ברזל ונכסי מילוג תמיד חוזרים לאישה, גם אישה שזנתה תחת בעלה. 50% של האישה- היא יכולה לטעון שזה נכסי מילוג כי הם רשומים על שמה. לגבי ה50% של הבעל היא תטען שזה נכס צאן ברזל, היא הביאה אותו ונרשם על הבעל, לכן האישה יכולה מכוח הכתובה לטעון בבד"ר שהם שלה ונכסי צאן ברזל צריך הבעל להחזיר לה בשווי הקרן, בבד"ר יש לה אופציה לקבל כמעט את כל הבית בחזרה, ללא קשר לסעיף 8(2). סעיף 17 לחוק יחסי ממון קובע (הגיבוי של בד"ר): שחוק יחסי ממון לא בא לפגוע בזכויות המגיעות לאישה מכוח כתובתה ועל פי הדין האישי. הסיטואציה הזו לא נבחנה בבית המשפט העליון.
חיוב חמישי- רפואתה
בעניין זה ישנה בעיה. במקרה שבו הזוג חי ביחד, מגלים שלאישה יש סרטן השד. נצא מנקודת הנחה שגילו אותו בשלב מאוחר, התרופה היעילה ביותר נקראת סי פי אילבן. התרופה איננה בסל, תהיה רק עוד שנה. (תרופה אחרי 5 שנים הופכת לגנרית ואז ממילא זולה יותר). מנה אחת עולה 10000 יורו.נקבע שכיוון שלבעל אין עילת גירושין ולא ניתן לגרשה ולכן כל החיובים לפי הכתובה הבעל צריך לשלם לאשתו את כל צרכי רפואתה וזה אף על חשבון החלק שלו. מכאן לומדים שלפעמים עדיף לאדם לא לעכב גט כי אם יקרה משהו לאישה שיזקיק טיפול רפואי – ניתן יהיה להחיל את העלות על הבעל לבדו. היום שבו החלו בהליך הגירושין הוא מועד הקרע ומיום זה החלוקה הרכושית מתחילה.
לצרכי רפואה חשוב לזכור, ניתוחים פלסטיים בעייתי להכניס לצורכי רפואה אלא רק ניתוחים פלסטיים שיש להם ממש קשר לרפואה, כמו בפס"ד שהתקבל באיזורי בחיפה, שם נקבע כי שחזור של חזה לאחר מחלת הסרטן וכריתה זה צורך רפואה ולא צורך פלסטי. במקרה של השתלת איברים, לא הוכרע מהיכן יגיע המימון, השאלה היא האם בעל שחייב ברפואת אשתו, ומדובר באיבר שאין בעיה לתרום אותו למשל כליה, אין ספק שהבעל צריך לממן את הניתוח, האם אפשר לבקש ממנו לתרום לה.
חיוב שישי - דבר נוסף, לפדות אותה אם היא נשבית (שבויה). פעם היה נהוג לחטוף נשים תמורת כופר, הרעיון היה שהבעל צריך לשחרר את אשתו, המצב היה שלא לשחרר כדי לא לקבל כופר.
חיוב שביעי - קבורתה, בעל חייב בקבורת אשתו, קבורתה- אישה יכולה לדרוש מבעלה איזו קבורה שהיא רוצה. אישה יכולה לבקש מבעלה שיקבור אותה בקבורה מסוימת, לקבור בתכריכי משי, יכולה לבקש שישכור לה מקוננות.
חיובים גם לאחר מיתה:
חיוב שמיני – להיות ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה.
המצב הבא:
זוג נשוי פנהאטוז ברמת אביב 3 ילדים בגירים נשואים 35 שנה. נשואים באושר. יום אחד ממחליטה האישה שהיא רוצה לרכוש רכב חדש. רבה עם בעלה, מתווכחים, אומרת לו שאין מצב שתשאר עם הרכב שלה, גם היא רוצה. תוך כדי הויכוח הבעל הולך לעולמו, האישה בוכיה, ומתחילה שבעה. ביום השלישי לשבעה, נכנסת אישה צעירה, שואלת מי האלמנה ואומרת לה שלבעלה היה לב זהב ודיבר עליה רק טוב. היא מציגה את עצמה כמאהבת של בעלה, היא מציגה לה את הצוואה שבה הוא מצווה את זכויותיו בפנהאוז שלהם (מחצית מהשווי), את קרן ההשתלמות הוא ציווה לאשתו.
השבעה הסתיימה באותו היום ואז אותה גברת צעירה, מנסה להציל את מחצית הפנטהאוז, כדי לרכוש את הזכויות מהצעירה כדי שתוכל להאשר בפנטהאוס היא הייתה צריכה כ6 מיליון שקלים במזומן. היא אמרה שלא תתכוון לעשות כלום עד אחרי ה30. כלומר, הוא הוריש לה 50%, הצעירה צריכה לרכוש 50%, את החלק של האלמנה.
מגישים התנגדות לרשם לענייני ירושה, זה היה עובר לבית משפט לענייני משפחה (חייב), לרשם ירושה אין סמכות לדון בהתנגדויות ובלבד שהצדדים להתנגדות הם בני משפחה. אם ההתנגדות היא לא של בן האדם של המוריש, זה היה מגיע למחוזי מכוח סמכותו השיורית. כיוון שהמתנגדת היא המאהבת, אז יש קשר. מה היה קורה בינתיים? נעלה את כל עילות ההתנגדות הרלוונטיות, מוציאים צו מניעה במקביל, ענייני ירושה בביהמ"ש לענייני משפחה זה מהתיקים המורכבים יותר. יש מומחים ועדים. הסיפור הזה נמשך 4 שנים, במשך הזמן האלמנה גרה בדירה. רוב הסיכויים שהבקשה לביטול צוואה תתקבל הינו 5% בלבד, 95% מהבקשות נדחות במיוחד אם מדובר בצוואה שנערכה מול עו"ד. בדר"כ אותן נשים שדואגות להן ל50% בזכויות יודעות לדאוג לכך טוב מאוד, הן נותנות לעו"ד להכין את הצוואה לבד. הם מכירות את הכללים. אחרי שנדחתה ההתנגדות בשתי הערכאות, האלמנה גרה בדירה. הצעירה יכולה לתבוע דמי שימוש. אם אין סיבה טובה לבטל את הצוואה, מאוד יכול להיות שהצעירה "תאכל אותה".
ניתן לתבוע מזונות מהעזבון. הבעיה שהכתבה הייתה בלירות. מזונות מהעזבון אינם תחת הכלל של עולה ואינה יורדת. ביה"ד רואה בכתובה או בקצבת השיארים כמזונות מהעזבון. זה לא מספיק. כתובה מעזבון היא סמכות ייחודית לבית המשפט.
הדרך היחידה היא לפנות לבית הדין מכוח ס' 1 וס' 4 לחשבד"ר (מזונות אישה מן העיזבון ללא קשר לשאלת הגירושין). זה לא חלק מהכריכה. דרך אגב, ישנו הבדל מהותי בין ביה"ד לבית המשפט, בביהמ"ש אי אפשר לתבוע עיזבון. עיזבון אינו ישות משפטית, במזונות עפ"י סעיף 4 לחשבד"ר, אפשר לתבוע ישירות את העיזבון בביה"ד (בניגוד לכתובה מעזבון). סעיף 4 דן במזונות.
אם האישה פונה לביה"ד מכוח סעיף 1, ענייני נישואין וגירושין כוללים כתובה. לכן יש כאן סמכות ייחודית לבית הדין. אך כתובה מעזבון רק מבית משפט. כשהחוק מדבר על כתובה מתייחסי לעיקר ולתוספת. שאר חלקי הכתובה אינם במסגרת הביטוי כתובה. אין לבית המשפט סמכות. אם אמצא חיוב שקשור למזונות מעזבון וחיובי הבעל במסגרת הכתובה אפשר לפנות לבית הדין. החיוב השביעי – להיות יושבת בביתו. מגישים תביעה למדור ספציפי. אם דנים בעזבון הסמכות של בית המשפט. לכן צריך להישאר בתחומי חיובי הכתובה.
המשמעות של מדור ספיציפי שביה"ד יכול לקבוע שלאשיה זכות מגורים בבית הספציפי הזה. ניתן ןלאישה מדור כל זמן אלמנותה או עד שתנשא או עד שתמות או תעזוב את הבית. פירוק שיתוף לא גובר על מדור ספציפי. הצעירה הסכימה לקחת 1.8 מליון. לא הוענקו לאיש זכויות בעלות אלא רק זכות שימוש. גם אחזקת המדור מוטלת על העזבון.
בכל התקופה שהיא גרה שם, האלמנה, לא מחויבת בדמי שימוש, מאחר וגרה שם מכוח צו שיפוטי איננה חייבת לשלם דמי שימוש. התביעה צריכה להיות של האלמנה כנגד העיזבון. אם התביעה תוגדר כתביעת ירושה והמאהבת תצורף כמשיבה, באותו הרגע נקבע שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון בתיק וכולו צריך לעבור לביהמ"ש לענייני משפחה. זה יעבור רק אם כל הצדדים במפורש יועברו לביה"ד, האלמנה תתנגד. אני נותן לבד"ר שני מצבים שעל פיהם יכול לפסוק את המדור הספציפי. אפשר ללכת במקביל לבד"ר ולביהמ"ש.
החיוב התשיעי
"להיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שהתארסו"
לא ניתן להפעיל טכנית בבית הדין, בגדול החיוב אומר עפ"י המשפט העברי שבנות לא יורשות את האב. עפ"י המשפט העברי, בנות לא יורשות, רק הבנים יקבלו. ישנו הגיון רב מאחורי הקביעה הזו, החוק הינו קדום, מהמקום שלא להעביר נחלות משבט לשבט. הבנות לא קופחו, תמיד היה אפשר רכוש במסגרת צוואה או במסגרת מתנה, נתקלנו בשטר חצי זכר. הבנות כן קיבלו. אלא מה, כתמורה לכך שבנות לא ירשו, בא המשפט העברי ואמר, הבעל יתחייב לאמא, לאשתו שבנותיו, כיוון שלא יורשות אותו יש להן את הזכות שנתן לאמא, הן יהיו נזונות מעזבוני עד אשר יתארסו, ברגע שיתארסו הן עוברות להיות ברשות הבעלים. עד שיתארסו- העזבון חייב במזונותיהם. החיוב מחפה הרבה יותר מהעיזבון, יש על כך סוגיות שלמות בתלמוד- האח זה שימשיך ויפרנס, רק מזונות כולל מדור. היום לא ישים בשום צורה. אם אין בנים- זה עובר רק לבנות, בנות יורשות רק כשאין בנים. אם אין כסף בעזבון- האח יזון אותם עד גיל 12.
חיוב עשירי
כתובת בנין דכרין - "להיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם"
כשבעל יורש את אשתו ואישה איננה יורשת את בעלה, בסיטואציה הבאה: יש אישה, בעל התחתנו ויש להם 2 ילדים. האישה הלכה לעולמה. מי יורש אותה? הבעל. הבעל לא יכול לחיות לבד, התחתן עם אישה נוספת, הביא עימה בן ובן נוסף. בעל שאשתו הלכה לעולמה לפניו והתחתן עם אישה נוספת, הולך לעולמו בעצמו. העזבון הוא מיליון ₪. מה אומר הסעיף? המיליון להתחלק בין 4 הילדים, המשפט העברי אומר שזה לא צודק, לאישה הראשונה הייתה כתובה שוויה חצי מיליון ₪. מי קיבל אותו? הבעל, כשהוא הלך לעולמו, הבנים מהאישה השניה גם יקבלו, למה? החיוב אומר שהחצי מיליון יתחלקו בין שני הבנים של האלמנה, ישאר בעזבון חצי מיליון, הם יחולקו שווה בשווה בין ארבעת הילדים. וזה לאחר שהאלמנה השניה קיבלה את כתובתה.

קודם מחלקים את כתובת האישה לילדיה של האישה ורק אח"כ את היתר בין כל היורשים. יש הגנה לצאצאי האישה הראשונה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה